מפחדת ממה יגידו

נשמה יקרה,
אין לנו מה להתבייש במצוות. רק בעבירות צריך להתבייש. עלייך ללמוד להתגבר על הפחד ולא להסתיר את מעשייך הטובים. גם אם יגידו מה שיגידו לבסוף יתרגלו וירגעו. ואם תלמדי להיות אמיצה היום זה יעזור לך גם בעתיד. הרי יתכן מאד שגם בעתיד תתיקלי במצבים שונים שהחברה לא תסכים עם דעות כאלה או אחרות שלך. האם גם אז תתסתרי?
אני מצרף לך כאן הרחבה מדברי רבי נחמן על עבודת קודש זו של אומץ מול כולם.
בהצלחה רבה
ארז



"וכן כל הרוצה לכנוס בעבודת השם, אי אפשר לו לכנוס כי אם על ידי בחינה זו, שיחשוב שאין בעולם כי אם הוא לבדו יחידי בעולם, ולא יסתכל על שום אדם המונעו, כגון אביו ואימו או חותנו ואשתו ובניו וכיוצא, או המניעות שיש משאר בני העולם, המלעיגים ומסיתים ומונעים מעבודתו יתברך. וצריך שלא יחוש ויסתכל עליהם כלל, רק יהיה בבחינת "אחד היה אברהם" – כאילו הוא יחיד בעולם"


ב"מעשה מבעל תפילה" מתאר רבינו חבורה של אנשים מיוחדים, אנשיו של הבעל תפילה.
ההתחדשות לה הם זוכים היא כה גדולה, עד ש"אצל אלו האנשים שקירבם להשם יתברך, היה תענית או סיגוף גדול יקר יותר מכל התענוגים שבעולם". אפילו דברים שלכל הדעות הם מקור לצער וייסורים, כגון סיגופים ותעניות, הסבו להם עונג. הם פשוט נמצאו בדבקות תמידית.

בעיון באורח חייהם של אותה חבורה מתחדשת, אנו מוצאים פרט אחד, שאולי המשמעותי ביותר בעניין ההתחדשות. כולם גרו "מחוץ לישוב". חבורות אחרות, לעומת זאת, בחרו להן כל אחת לפי ענינה מקום שמתאים לה והקימה שם ישוב.

אם רבי נחמן היה כותב שהם גרים מחוץ לעיר היינו מבינים שהם גרים בכפר, ליד הנהר או משהו כזה. אבל כאשר הוא אומר שהם גרים "מחוץ לישוב" משהו כאן לא ברור. הרי גם אם שלושה אנשים יגורו על שפת הנהר זה יהיה ישוב, כלומר מקום מיושב בבני אדם. ישוב קטן, אמנם, אבל ישוב. איך אפשר בכלל לגור "מחוץ לישוב", אם כל מקום שאתה מתיישב בו מיד ראוי להיקרא "ישוב"? גם אי אפשר לומר שהם היו כל הזמן בנדודים ולא התיישבו בשום מקום, שהרי גרו מחוץ לישוב.

אז איפה הם בעצם גרים?

מה, בעצם, הופך מקום לישוב? אם כמה אנשים עושים מדורה באיזה הר ונמצאים שם שבוע זה עוד לא ישוב. ישוב זה מקום שגרים בו באופן קבוע, ויש לו את החוקים והכללים שלו. יש לבוש וצורת התנהגות מקובלת ויש בלתי מקובלת וכו', כפי שידוע לנו מכל מקומות ישוב בני האדם, וכפי שגם רבינו מתאר את האופי המיוחד של שאר הקבוצות, שהתבטא במנהגים מיוחדים לכל קבוצה ומן הסתם גם בלבוש שונה לכל קבוצה. לכל ישוב יש תנאי קבלה, אם אורח החיים שלך מתאים לאורח החיים של הישוב – אתה מתקבל ואם לא – לא.

ישוב, לפי ההגדרה הזו, הוא מקום בו מתקיימת מערכת חוקים אנושית. יש מוסכמות. כך כולם נוהגים וכך גם אתה צריך לנהוג, אחרת אין לך מקום אצלנו. "מחוץ לישוב", אם כן, פירושו שאתה חי לפי חוקים עליונים, אלוקיים. מה שמנחה אותך זה רק האמת, רק מה שנבחן והוכר כחוקי שמיים, כחוקי הלב ולא שום דבר אחר. נאמנותך לשמיים, קודמת וגוברת על נאמנותך לחוקים חברתיים אלו או אחרים, נימוסים ומנהגים אנושיים.

אדם כזה, שגר "מחוץ לישוב", גם כאשר הוא נוהג כמו כולם, הוא נוהג כך בגלל שההכרה הפנימית שלו מחייבת לנהוג כך, ולא מפני שכך נוהגים אחרים.

וכך מספר לנו רבי נתן מה ששמע מפי רבינו בעניין זה: "אחד היה מדבר עימו והיה משבח את איש אחד, שמתנהג ביושר, ואמר עליו בלשון אשכנז, שהאיש הזה הוא "אורנטליך" (אדם ישר) ענה הוא זיכרונו לברכה ואמר: שעל איש ישראלי אין שייך לומר "אורנטליך". כי אומות העולם יש להם הנהגות נימוסיות, מה שהשכל והיושר מחייב, שה נקרא "אורנטליך", אבל ישראל עם קדוש, אפילו אלו המצוות שהם מצד דרך ארץ, מה שהיושר והשכל מחייב, אפילו אלו המצוות אין עושין מחמת דרך ארץ, מצד חיוב השכל והיושר, רק מגזרת הבורא יתברך שמו, שציווה עלינו בתורתו לעשות כך.

וזה שאמר דוד המלך, עליו השלום (תהילים קי"ט): "דרך מצוותיך ארוץ", היינו שאפילו המצוות וההנהגות שנראים דרך, דהיינו שהם מדרך הארץ, שמצד הדרך ארץ והיושר מחוייבים לנהוג כך, כגון לבלי לגזול את חברו וכיוצא בזה, ואמר דוד המלך עליו השלום, שאפילו אלו מצוות שהם בחינת דרך – "מצוותיך ארוץ", היינו שאינו מקיים מצד דרך ארץ, כי אם מחמת מצוות התורה הקדושה. וזהו: "דרך מצוותיך ארוץ", שאפילו המצוות שהם בחינת דרך, שהם מצד דרך ארץ, אף על פי כן "מצוותיך ארוץ", שאיני מקיימם חס ושלום, מצד נימוסיות ודרך ארץ, כי אם "מצוותיך ארוץ", שאני רץ לקיים מצוותיך שגזרת עלינו בתורה" (שיחות הר"ן קט"ז).

אפילו ההלכה, כבר בפתיחת ה"שולחן ערוך" טורחת לציין בפני כל יהודי שמה שצריך לנהל אותו היא האמת ולא דעות הזולת: "ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת השם יתברך".

רבי נחמן מסביר שעיקרון זה היה בעצם השורש ליצירת עם ישראל, משום שהוא היה העיקרון המנחה בחייו של אברהם אבינו. אם אברהם היה חושש מפני הזולת, אם היה מתחשב בדעות המשובשות שהקיפו אותו מכל עבר – עם ישראל לא היה קיים!

"אחד היה אברהם" (יחזקאל ל"ג), שאברהם עבד השם רק על ידי שהיה אחד. שחשב בדעתו שהוא רק יחידי בעולם, ולא הסתכל כלל על בני העולם, שסרים מאחרי השם ומונעים אותו, ולא על אביו ושאר המונעים, רק כאילו הוא אחד בעולם. וזהו: "אחד היה אברהם".

וכן כל הרוצה לכנוס בעבודת השם, אי אפשר לו לכנוס כי אם על ידי בחינה זו, שיחשוב שאין בעולם כי אם הוא לבדו יחידי בעולם, ולא יסתכל על שום אדם המונעו, כגון אביו ואימו או חותנו ואשתו ובניו וכיוצא, או המניעות שיש משאר בני העולם, המלעיגים ומסיתים ומונעים מעבודתו יתברך. וצריך שלא יחוש ויסתכל עליהם כלל, רק יהיה בבחינת "אחד היה אברהם" – כאילו הוא יחיד בעולם" (ליקוטי מוהר"ן. "השמטה" בסוף ליקוטי מוהר"ן חלק א')

כמובן שאין הכוונה חלילה לזלזל או לפגוע בכבוד הזולת. רק שבמה שנוגע לעבודת השם, לא צריך להתרשם ממי שמפריע לנו, אפילו יהיה זה האדם הכי קרוב לנו.

אני יחידי בעולם! מה שבאמת קיים זה רק הבורא ורק מולו אני עומד. אפילו במקום שאני מכבד או מאמין בבני אדם, זה רק משום שהוא ציווה עליו לכבד ולהאמין, לא משום שהפעילו עלי איום או פיתוי.

כל מה שאני עושה או לא עושה זה לא משום שאין לי ברירה, לא בגלל שאני ניסחף, אלא רק בגלל שכך הוא רצון הבורא וכך ראוי לנהוג.

לחיות באמת, לחיות חיים אמיתיים, לחיות רק למען השם.
איזו חירות...

×

דברי תורה לפרשת השבוע

החלק הכי טוב בשולחן השבת שלכם: רעיונות קצרים, עמוקים ונגישים על פרשת השבוע היישר לתיבת המייל שלכם

בהתחברות אני מסכים לתנאי שימוש ולמדיניות פרטיות

הרשם

✓ נרשמת בהצלחה