מעשר

שלום
[ככלל, עני הוא מי שאין ביכולתו לקנות את הדברים שנחשבים בסיסיים אצל רובה הגדול של האוכלוסייה בארץ שבה הוא גר.] אולם במקרים מיוחדים יש גם עוני אישי, של אדם שהיה רגיל לחיי רווחה וירד מנכסיו, וקשה לו מאוד להתרגל למצבו החדש, והמצווה לעזור לו למשך זמן מסוים לקיים את שגרת חייו הקודמת עד שיתרגל למצבו הכלכלי החדש.
וזהו שנאמר (דברים טו, ז-ח): "כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן... לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן. כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ... דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ".
אמרו חכמים, אם היה עשיר שהיה רגיל לצאת כשהוא רכוב על סוס ועבד רץ לפניו, וירד מנכסיו, נותנים לו סוס ועבד. "אמרו עליו על הלל הזקן שלקח לעני בן טובים אחד סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו ורץ לפניו שלושה מילין" (כתובות סז, ב). וכן אם היה רגיל להתלבש בבגדים יקרים ולאכול מאכלים יקרים - נותנים לו, שנאמר "אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ". לו - לפי עניינו ורגילותו, שאם היה עשיר והתרגל לחיי פאר ורווחה וירד מנכסיו, יסבול כל כך מחסרונם עד שאולי ימות מכאב לב.
אלא שיש לסייג זאת בשני כללים. א´ [אם ישנם עניים יותר שעדיין לא קיבלו את צורכיהם הבסיסיים, יש להקדימם, שזה הכלל: העני יותר קודם.] לפיכך, רק לאחר שסיפקו את הצרכים הבסיסיים של כל העניים, באוכל, מלבוש, דיור וחינוך הילדים, ויש עדיין אפשרות לתת עוד צדקה מן הקופה הציבורית או מאנשים פרטיים - חובה לתת לעשיר את צורכו "אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ". ב´ [יש לחנך את העשיר שירד מנכסיו לחיות בפשטות כדי שלא ייפול למעמסה כבדה על הציבור שיצטרך לספק לו במשך כל חייו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. שכל מה שנצטוונו הוא להקל עליו את הירידה עד שיתרגל לחיי פשטות. ואולי אם נסייע לעשיר שירד מנכסיו לשמור על מעמדו למשך תקופה מסוימת, יוכל לשקם את עסקיו ולעמוד על רגליו. אבל אם מתברר שעסקיו אבדו, עליו להתרגל לחיי פשטות.

גבאי הצדקה צריכים להשגיח שהצדקה שהם נותנים לו תנוצל כראוי, למזון ולבוש, וחינוך הילדים לתורה ודרך ארץ. ולא לקניית מותרות או הימורים או משקאות חריפים. במקרים שיש חשש שהכסף ילך לצרכים מיותרים או שליליים, אסור לתת לו כסף אלא רק מצרכים.
ואם יש עני שצריך לעזור לו, אבל מפני רגישותו המוסרית אינו מעוניין לקבל עזרה, צריכים לפייסו בדברים, ולומר לו שהכל מן השמיים, וגלגל חוזר בעולם, ואילו הוא היה עשיר, ודאי היה עוזר לחבריו, ועל כן כשהוא עני, עליו לקבל צדקה ולהתבונן בצדדים היפים שבחייו ולשמוח בהם, ולדעת שהכל לטובה.

כללו של דבר, נכון לתת את הצדקה דרך אנשים חכמים והגונים, שיודעים כיצד לעזור לעניים, והם גבאי הצדקה. וגם לכך רמזו חכמים, באומרם: "עניי עירך קודמים". בנוסף לכך שהחובה המוסרית כלפי הקרובים קודמת, עניי העיר מוכרים, וניתן לעזור להם באופן נכון יותר.
כאשר אפשר, טוב שגבאי הצדקה יעבדו בשיתוף פעולה מלא עם אנשי החינוך ועובדי מחלקת הרווחה, כך יוכלו ביחד, עם המשאבים הממלכתיים והמקומיים, לעזור באופן היעיל ביותר לעניים. אולם חובה לציין, כי למרבה הצער, פעמים שעובדי הרווחה אינם מבינים כראוי את מלאכתם, או שאינם מכירים היטב את הנזקקים לשירותיהם, או שאינם חרוצים דיים לשתף פעולה עם הכוחות שבשטח. ואזי אין ברירה אלא לפעול באופן המיטבי עם הכוחות שבקהילה, תוך תקווה שעובדי הרווחה לא יפריעו.

נחלקו הפוסקים בשאלה מהו מקור המצווה לתת מעשר כספים. לדעת מיעוט הפוסקים החיוב מן התורה (כן משמע מתוספות תענית ט, א). ויש סוברים שהחיוב מדברי חכמים (ט"ז יו"ד שלא, לב). ויש סוברים שהחיוב מחמת מנהג (ב"ח שם).
אלא שצריך להדגיש, שלמרות שיש אומרים כי המקור למעשר כספים הוא במנהג, אין זה אומר שהנותן מעשר מקיים מצווה קלה שיסודה במנהג. שהרי ברור כי עצם מצוות הצדקה היא מן התורה, שנאמר (דברים טו, ז-ח): "לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן. כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ... דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ". כלומר, כאשר אפשר יש לספק את צרכיו של כל עני ועני, "דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ". אלא שבדרך כלל צורכי העניים מרובים, ואין אפשרות לספק את צורכי כולם, ועל כן קבעה ההלכה, שמידה בינונית לתת מעשר. נמצא אם כן שהמצווה לתת מעשר כספים היא ההגדרה כיצד לקיים את מצוות התורה כפי המידה הבינונית.
כלומר אף שיש אומרים שהמקור לנתינת מעשר הוא ממנהג, המנהג בא לפרש את מצוות התורה, והנותן פחות ממעשר אינו מקיים את מצוות התורה אפילו כמידה בינונית אלא כמידת בעל עין רעה.
מכל מקום ישנה משמעות הלכתית לשאלת מקור החיוב לתת מעשר כספים, והיא לגבי אדם שמצבו הכלכלי דחוק, שאם נפסוק שנתינת מעשר כספים מהתורה - גם כשמצבו דחוק, כל זמן שהוא אינו אנוס, חובה עליו לתת מעשר למי שעני ממנו או להחזקת לימוד תורה. אך אם נפסוק כדעת רוב הפוסקים שנתינת מעשר כספים הוגדרה על ידי חכמים - הרי שמי שמצבו דחוק פטור מנתינת מעשר ויסתפק בנתינת מתנה קטנה למי שעני ממנו, אבל מי שמצבו דחוק במקצת יהיה חייב במעשר כספים. ואם נפסוק שנתינת מעשר כספים היא מנהג, גם מי שמצבו דחוק מעט יהיה פטור ממעשר כספים, והמנהג חל רק על אדם רגיל שמתפרנס כממוצע.

העיקרון הראשון הוא שיש להקדים את היותר אביון, היינו יותר נצרך לעזרה ולכן יש להקדים הנצרך למזון על פני הנצרך ללבוש, ואת הנצרך ללבוש על פני הנצרך לרהיטים. העיקרון השני: " מֵאַחַד אַחֶיךָ", את מי שנחשב יותר אַחֶיךָ - צריך להקדים. לכן הורים קודמים לבנים גדולים (אך ראשית צריך לפרנס אותם שלא מכספי המעשר)
בנים קודמים לאחים, אחים קודמים לדודים, ודודים קודמים לבני דודים. העיקרון השלישי: " בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ", עניי עירך קודמים לעניי עיר אחרת. כשיש התנגשות בין שני עקרונות, העיקרון הראשון קודם לשני, והשני לשלישי

גם חבר טוב נחשב כקרוב שיש להקדימו. וכן קירבה רעיונית נחשבת קירבה, ולכן אדם הרוצה לתרום לישיבות, מפני שרבים מתלמידי הישיבות נחשבים בשנות לימודיהם בישיבה כעניים, ראוי שיקדים ישיבות שקרובות להשקפת עולמו על פני ישיבות הרחוקות מהשקפת עולמו


ולהלן הרחבה ומקור התשובה מספר פניני הלכה ועיינו בספר באתר ישיבה
http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?cat=384

×

דברי תורה לפרשת השבוע

החלק הכי טוב בשולחן השבת שלכם: רעיונות קצרים, עמוקים ונגישים על פרשת השבוע היישר לתיבת המייל שלכם

בהתחברות אני מסכים לתנאי שימוש ולמדיניות פרטיות

הרשם

✓ נרשמת בהצלחה