מעבדות לחירות - בימים ההם בזמן הזה

מה שהיה במצרים מסתדר לנו יופי במוח בתור עבדות, נכון?
היה שם איזה רודן חיצוני שלפיו הם היו צריכים לפעול. השתחררו, אחלה, נאכל מצות. בעצם לא כלכך אחלה..
אבל היום, מה הפירוש האמיתי של חירות פנימית? זה בכלל רלוונטי בשבילנו היום החג הזה?
כאילו, שלא תביני לא נכון – שבוע חופש זה מעולה, חוה"מ בתקופת האביב יושב לי פיצוץ בלו"ז.
ונראה לנו שפסח הוא רק [זכר] ליציאת מצרים. מעין תזכורת לארוע ארכיאולוכגי מלפני אלפיים שנה שזכר לזה שהוא כזה ישן אנחנו הופכים את כל הבית ומוצאים את כל הדברים הישנים שלנו.
אז טוב שיש אנשים כמוך שבאים ומזכירים לנו, שיש משמעות גם היום.
שכשאנחנו חוגגים חג, ה´לזכר´ הוא לא לשם הזיכרון לבדו, אלא כל שנה,
כל חג נושא איתו מטען רוחני ששייך אלינו כאן ועכשיו.
ואנחנו צריכים להיות פתוחים מספיק כדי לספוג ולקבל את המטען הזה.
אם נצליח להבין שגם היום אנחנו לא משוחררים מכבלי העבדות והשעבוד, דיינו.
ואם גם נצליח לעשות עם זה משהו – על אחת כמה וכמה..

לכל אחד מאיתנו יש דברים שהוא תלוי בהם. עכשיו, לא שזה רע להיות תלוי בדברים אחרים,
אבל אנחנו צריכים לבדוק טוב טוב מה זה. וטוב שיש לנו נון צדיק בדמות פסח שעוזר לנו לעשות ריפרש מידי שנה,
לא רק על החפצים הגשמיים שלנו, אלא גם על החפצים – הרצונות שלנו.
אנחנו משועבדים למה אנשים חושבים עלינו, כמה עשו לנו לייק לסטטוס, כמה החמיאו לי על מה שלבשתי.
ונותנים למצבי רוח שלנו להשתנות בהתאם, מקבלים החלטות בהתאם למה יגידו..
אנחנו משועבדים לסיגריות/ קפה/ קולה כי – ´בלעדיהם אני לא בנאדם´.
אנחנו משועבדים למבזקי חדשות ולעדכונים שוטפים, משועבדים לאופנה,
לפלאפון, בגדים, שינה. כל אחד והשיעבוד שלו.
כל אחד והמיצרים שלו. והשאלה שאם נענה עליה נצא ברכוש גדול היא -
איך? איך נצא לחירות אמיתית עם עצמנו, בעצמנו?

הנתיבות שלום מגלה לנו למה פסח נקרא ´זמן חרותנו´ – הוא אומר שבאמת זה זמן בעולם בכל שנה ושנה, שאנחנו מקבלים כוח לצאת לחרות. לצאת כל אחד משערי הטומאה שלו, להתקדם עם האמת שלנו, להתקרב לקב"ה. לחשוב רגע לפני החלטה – מה באמת מניע אותי, מה גורם לי להחליט כך או אחרת. את מי אני מספקת, את מי אני מנסה לספק.

עוד דבר אחד שחשוב שנזכור זה, שהגאולה לא באה ב´בום´ וגמרנו. עד שהים נקרע לקח קצת זמן.
היה עשרת המכות, היה שם הליכה במדבר, היה תהליך. בשביל להגיע לשולחן עורך, לפעמים יש קצת מרור בדרך. וממש כבימים ההם בזמן הזה – כל אחד והסיפור שלו – לאחד לימודים, לשניה החברות, ולאחר זה בכלל בעבודת המידות.
אז גם אם עכשיו אנחנו מוצאים את עצמנו אוכלים מרור, או מרגישים שאנחנו לא לגמרי ממצים את עצמנו, עם קצת תקווה ואמונה, ועוד קצת עבודה פנימית, יום אחד תקומי ותראי מול העיניים צלחת מלאה ב´כל טוב´.
שנשכיל ללמוד מה העבודה הזאת לנו.
חג חירות שמח,
חברים מקשיבים.