מנהגי אבלות, ועילוי נשמה

שלום רב,
ראשית, צריך להדגיש כי רוב מנהגי האבלות, של ילדי הנפטר, הם מנהגים שנועדו מצד אחד לחבר את האדם לאבלו, וליצור מצב שבו הוא לא יתעלם ממה שעובר עליו בתחום הנפשי. בין מעגלי האבל שקבעו חז"ל ובין דרכי ההתמודדות הנפשיים של האדם עם אבלו ישנה הקבלה.
לכן קבעו חכמים שיש שלושה מעגלי אבל אצל אדם שאיבד אחד מההורים, אחד בשבעה, שבו האדם אינו יוצא מביתו כלל, ומתכנס עם אבלו לעצמו, ועובר תהליך פסיכולגי של הבנת מה שקרה, ולכן בזמן הזה אמור בעיקר אמור לדבר על האבל, ימי שלושים שבהם האדם לאט לאט מסתגל למצב החדש, ובשנה אדם בונה לעצמו עולם חדש, ולאט לאט מנסה להשתקם, וליצור מציאות חדשה.
על שלושת מעגלים אלו בנויים הלכות אבלות כשכל מעגל יותר קל מהמעגל הקודם לו.
בכל שלב של האבל ישנם הגדרות ואיסורים שונים,
אנחנו נדון רק בשנה, כיון שהשבעה לא הסתיימה לפני חג הפסח לכן השלושים לפי החשבון אמורים להסתיים (לפי החשבון של ההלכה) בז באייר, לכן לא נדון במנהגי השלושים, אלא רק במנהגי השנה.
לחברה כמובן יש תפקיד נרחב בהתמודדות ובהסתגלות של האבל למצב החדש, וכל הכבוד על כך שאתם מנסים לשתף אותה מבחינה חברתית ועם זאת לשמור על הכללים של האבלות.

ההלכה אוסרת יציאה לטיול בחבורה גדולה או לסעודה שכל עניינם הוא טיול של שמחה, ונועד רק בשביל זה (עפ"י שו"ע סימן שפ סעיף כה, וסימן שצא סעיף ב) ההגדרה של הדברים האלו היא קשה, אבל על פי מספר מקורות, ועל פי המנהג שנוהג בימינו נראה שלמחנה בני עקיבא לא ניתן לצאת, ואילו לשבוע עבודה מותר לצאת.
מדורת ל"ג בעומר גם כן לא ניתן להתיר לעשות גם אם זה בלי שירים, (אמנם, אולי ניתן להמיר את זה בנסיעה משותפת לקבר הרשב"י או לקבר יותר שקט... אם זה באפשרותכם).
כמו כן ניתן להקל לצאת לטיול בטבע עם כמה חברות (באופן שהדבר בטיחותי) אם מטרת הטיול הוא התאווררות בחיק הטבע, לטיול שנתי כתתי יש רבים שמתירים, ומומלץ לשאול את רב הקהילה.

לגבי אמירת התהילים, כל הכבוד על העיסוק באמירת תהילים וכדומה, לעילוי נשמתה של הנפטרת.
לגבי הביטוי ´לעילוי נשמת´ ומשמעותו הרוחנית: המשנה באבות אומרת: ´יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא´, כלומר, העולם שלנו הוא העולם שבו אנחנו חיים פועלים ומתקדמים, ורק בו כשנשמתנו נמצאת בתוך גופנו, ויש לנו אתגרים גדולים איך להתנהג בעולמנו, ובשאלות שהוא מציב לנו, רק אז אנחנו יכולים לעלות או לרדת לקדש את גופנו או חלילה ללכת לצד השני.
לאחר מכן נשמתו של האדם נפרדת מגופו, ועל זה נאמר: ´יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה´ כלומר, האדם מפסיק לעמוד מול אתגרים, ונשמתו נהנית ממצבה החדש חסר הקונפליקטים והניגודים. נשמתו כעת נמצאת באותו מקום, בלא עלייה או ירידה.
למעשה, ישנה דרך להוסיף גם אחרי מיתתו של אדם ולגרום לכך, שאף שאותו אדם עצמו כעת לא יכול לפעול, אנחנו פועלים בגלל מציאותו, ובגלל האישיות שלו, שאנחנו מחוברים אליה.
אמירת לעילוי נשמת היא בעצם אמירה שאמירת תהילים זאת, או למידת לימוד זה הוא מכח הקשר שלנו עם הנפטרת, על ידי זה למעשה למרות שהנפטרת כעת איננה נמצאת בעולמנו, אלא בעולם שכולו טוב, היא ממשיכה להשפיע ולפעול ולהתקדם בעולם שלנו, וכך הנשמה מתעלה.
למעשה,הכוונה כשאנחנו אומרים לע"נ פלוני או פלונית הכוונה היא שהמעשה הזה נעשה מכח הקשר שהיה לנו, או שיש לנו עם האדם הזה, וכך האדם ממשיך להשפיע לטובה בעולם.
כמובן, שזהו גם הרעיון שהילדים יעברו לפני התיבה ויתפללו באחד עשר החודשים שאחרי הפטירה כדי לעלות את נשמתה, ולהמשיך לפעול דברים טובים מכוחה, כמו כן ברור שכל דבר טוב שהילדים של הנפטרת עושים הוא באופן טבעי גם בלי לומר לעילוי נשמת, מכוחה של הנפטרת, שהרי היא זאת שחינכה וגידלה אותם.
אמנם, הרבה פעמים אדם מוסיף כל מיני דברים או עושה כל מיני דברים טוב יותר מכוח מה שהוא מרגיש שמה שהוא עושה הוא עושה לעילוי נשמתה, וכך יש משמעות לפעולתה של הנפטרת בעולם.

בהצלחה
חברים מקשיבים