שאלה
זוכר שהיינו פעם חתן וכלה? כשהייתי צעירה, תמימה, עם אמונה כשהלכתי אחריך בארץ לא זרועה. שאתה הצלת אותי מידי ידיים זרות, האמנת בי. אהבת אותי. קידשת אותי..
איפה אנחנו היום, תגיד? זה היה כ"כ מזמן. נפרדנו בערך לפני 2000 שנה.. אבדתי לך ואתה לי. תועים בעולם מחפשים את עצמנו, אחד את השני.
מסתובבת בחושך ואתה כ"כ רחוק. כמעט ששכחתיך לגמרי.
אני יודעת לא נפרדנו סתם. אכזבתי אותך. בגדתי בך. הייתי כפוית טובה. חיללתי את שמך הגדול. זה מגיע לי. זה ברור.
ואתה ברחמיך המרובים, עוד הבטחת לי שיום אחד זה ייגמר. כל הייסורים האלו, הנדודים. הגשמיים והרוחניים. שזה רק ילמד אותי משהו. שזה יתקן אותי. שזה יחזיר אותי לנקודה השורשית הטהורה שלי. האמיתית. זו שאהבת ותמיד אתה אוהב. זו שמסתתרת עמוק בתוכי.
לפעמים אני חושבת שכל הסבל הזה שאני עוברת. הריחוק ממך. הופך אותי ליותר זקנה. כבדה. עצובה. מיואשת. מטונפת. לפעמים זה משכיח ממני לגמרי שיש בי נקודה כזו שאתה אוהב, כי היא מסתתרת יותר. אבל כשאני חושבת על זה לעומק, בפעמים שהיא מתגלה בי, זה ברגעים האלו, הקשים, החשוכים. פתאום אני שומעת אותה מדברת איתי באמונה, בתקווה. כמו פעם. מזכירה לי אותך ואת ההבטחה שלך. אני מבינה שכל החושך והריחוק זה רק תפאורה כדי שאני אגיע אליך מרצוני, מגעגועים. מהשתוקקות אמיתית. שאני אבחר בך מחדש כל פעם בשמחה, באמונה. גם כשלא רואים כלום. גם כשלא שומעים דבר. נזכרת בהבטחה שיום אחד עוד ניפגש. תחזיר אותי אליך. תשמח בי "כמשוש חתן על כלה". שמחה אמיתית טהורה על כל מה שגילית בי. על כל הטוב שאתה ידעת תמיד שיש בי. למרות כל הבלבולים והלכלוכים שדבקו בי. יבוא יום שתקלף אותי מכל הקליפות. המחיצות, המסכים, החומות שהפרידו בינינו. שתגלה ותחשוף את האור. הרז שיש בי.
זוכר שהיינו פעם חתן וכלה? כשהייתי צעירה ותמימה עם אמונה. כשהלכתי אחריך בארץ לא זרועה. שהצלת אותי מידי זרים. שהאמנת בי. אהבת אותי. קידשת אותי. זה היה כ"כ מזמן ובעצם זה קורה גם עכשיו. במכתב הקדוש שהענקת לי ביום חתונתנו, שאת נפשך כתבת ונתת לי בו. שכשאני קוראת בו, הוא מחיה ומחזק אותי. תיארת שם את החתונה שלנו. איזה אורות! איזה קדושה! כמה מתנות הרעפת עליי. ואני לא הבנתי כלום, היה גדול עליי.
היום אחרי כ"כ הרבה שנים, אני מתחילה קצת להבין מה קרה שם. איפה אתה היית ואיפה אני. תדע לך שעד היום אני מתקיימת