שאלה
לפני כמה שנים היה לי סמינריון באולפנה ואחד המדריכים היה מ"חברה קדישא", והוא נתן לנו שיחה על מוות, גלגולי נשמות וכו'..
הוא הסביר מאוד יפה איך המוות הוא סיום התפקיד בעוה"ז ומעבר לעוה"ב- העיקר, וששם טוב מוחלט (לצדיקים).
יצאתי מזה מאוד חזקה ושאלתי את אמא שלי למה אנשים כ"כ בוכים אחרי מוות של אדם, והיא ענתה לי בשאלה: מה, לא תבכי עליי כשאמות? לא ידעתי לענות..
הגעתי למסקנה שאנחנו בוכים מגעגוע אל האדם הנפטר, ז"א מתוך רחמים עלינו, ולא עליו- כי הוא הרי נמצא בעולם שכולו טוב!
בשנה האחרונה מתו כמה אנשים שקרובים אליי (שכן, דוד וכו') וזה,כמובן, השפיע עליי מאוד.
באחת הלויות עברתי כל הזמן בין בכי הסטרי (זה היה מוות פתאומי בגיל צעיר- בפיגוע) ובין רגיעה שמלווה בשלווה פנימית- שהכל מאת הקב"ה ושזה הכי טוב שיכול להיות.
לאחרונה נכחתי באזכרה של מישהו (שנה למותו) וכולם סביבי, כולל גברים קשוחים לכאורה, בכו בכי נורא כאילו שזו הלויה עצמה. אני לא בכיתי והרגשתי אי נעימות.
השאלה שלי:
האם זה שלא בכיתי נובע מאטימות ארורה או שמא מתוך אמונה חזקה שלכל הסובבים אותי אין כמותה?
תשובה
שלום יקירה.
העדינות והבגרות בהם נשאלה שאלתך הפתיעו אותי לטובה.
כל אחד מאיתנו תופס את המוות אחרת. בדיוק כמו שכל אחד מאיתנו מאמין אחרת, אוהב אחרת.
אמונה היא עניין של תפיסה- איך אתה רואה דברים, ורגש- דברים שמאד שונים בין אדם לאדם.
את בחרת להסתכל המוות בצורה מאד שכלית (ושוב, בוגרת להפליא): אנחנו בעצם לא יודעים מה קורה לאדם שנפטר, אנחנו לא בטוחים שהמוות הוא דבר רע עבורו בכלל, ישנה תפיסה שזה בעצם רק קרבה לקב"ה וחיי נצח- אז למה להיות עצובים?
וענית לעצמך: בגלל שהוא עזב אותנו, בגלל חוסר היכולת שלנו להשלים עם אובדנו, שאנחנו ניאלץ להמשיך לחיות פה בלעדיו. כלומר: אנחנו החלשים.
התפיסה שלך היא מאד רצינית, ואם לא היית חווה אובדן כבר בחייך הייתי אומרת שאת כרגע עדיין אינך מבינה מה זה לאבד מישהו ולחוש בחסרונו ולכן את אומרת כך. אבל את מספרת שכן חווית ועדיין זה מה שאת חושבת ומרגישה.
אני חושבת שלא בכית כיוון שאת מאד מאמינה במה שאת חושבת. אני ממש לא מאמינה שאת אטומה. יש אנשים בעולם שהם יותר "אנשי שכל" מ"אנשי רגש" וכשהם תופסים משהו באופן שכלי, מבינים אותו, יש להם הסבר אליו זה נותן להם מענה אמיתי. הם לא נזקקים להסבר רגשי. אני לא רוצה להשוות בין אמונות של אנשים אבל עובדתית לא כל האנשים בוכים וכל אחד מבין ולוקח דברים אחרת. ואי אפשר לשפוט אף אחד, גם לא את עצמך, על הצורה בה הוא מרגיש.
בקשר לאימך היקרה, לפעמים נתפס בעיני אנשים שהרגש האמיתי יוצא רק כאשר אדם איננו- כלומר אתה לא מבין מה שהיה לך עד שהוא איננו.
אני מציעה לך לא להתחייב איך תרגישי כשמישהו ימות, קרוב או רחוק, רחמנא ליצלן. את לא יודעת בשעת אמת מה יהיה חזק יותר - השכל שמבין או הרגש שלא רוצה לתת לאדם ללכת. שלא רוצה להשאר לבדו.
אני מציעה שלא תעלי איתה את הנושא לדיון שוב שכן זה עלול לפגוע בה - כי כל אחד רוצה שירצו אותו, שיחושו בחסרונו אם הוא יעלם. אפילו אמא.
ואת עם עצמך אל תכריחי - אל תכריחי את עצמך לבכות אם אינך מרגישה צורך. שוב, זו איננה אטימות בעייני אלא הבנה עמוקה, בחירה להאמין.
"ה´ נתן ה´ לקח יהיה שם ה´ מבורך"- לומר את זה על מות קרוב- זו דרגה נעלית מאד של אמונה.
ונסי לחשוב עם עצמך על דברים שמחים יותר...
בהצלחה,
שלומציון