שאלה
לכבוד הרב השלום והברכה!
למדתי היום חלק מההקדמה לכוזרי.
בהקשר למשפט "כוונותיך טובות אבל מעשיך אינם רצויים", נשלחנו לבדוק בספר החינוך מדוע יש חשיבות כה גדולה למעשים ולא מספיקה רק הכוונה.
ספר החינוך כותב שם (מצווה בפרשת בא אם אני לא טועה), כי "לאחר המעשים נשמכים הלבבות" ולכן זוהי החשיבות הגדולה של המעשים עליה מדבר הריה"ל בהקדמה לכוזרי.
ספר החינוך כותב כי מכיוון שאנו חיים בעולם גשמי וכל סביבתנו היא גשמית, דווקא המעשה הגשמי הוא זה שישפיע על האדם לעומת המחשבה וכו'..
ספר החינוך גם מביא דוגמא לאדם טוב וישר שנכפה עליו להיות בסביבה לא טובה. לקחו אותו וכפו עליו לראות כיצד תולים אנשים (אם אני לא טועה) ואומר בעל ספר החינוך כי ברור וידוע הדבר שגם האדם הזה, נפגע מכך.
למרות שהוא אדם טוב וישר, משהו נפגם בו בגלל המעשים הללו.
כל הדברים האלו מראים לנו עד כמה חשוב המעשה,
לטובה או לרעה.
ריה"ל מלמדנו שבלי המעשה, לכוונה הטובה אין ערך רב בעולמנו ובחיינו.
מצד שני, במסכת יומא כתוב- "הרהורי עבירה קשים מעבירה". כלומר- עצם המחשבה בדבר עבירה, אפילו ללא המעשה עצמו, היא יותר קשה וכבדה מהמעשה עצמו!!
כיצד שני הדברים מתיישבים?
תודה מראש,
תשובה
ב"ה
ברכה ושלום.
בעל ספר החינוך שטבע את המטבע במצווה טז' " אחרי הפעולות נמשכים הלבבות " ביסס זאת על היסוד הפסיכולוגי החינוכי שעומד מאחורי שיטת החינוך ביהדות של[ "נעשה ונשמע " ]בכל הדורות ובכל המצוות , ואין זה סותר למה שאמרו חז"ל בעניין עבירה , שהרהורי עבירה קשים מעבירה עצמה , וכמובן מדובר בעבירות מסויימות של גילוי עריות וכדומה ..ששם ההירהור עצמו מזיק והוא בעצמו חטא והשפעתו על האדם קשה ומסוכנת .
בברכה,
עוזיאל
.