שאלה
שלום וברכה!
נתחיל בשאלה,
היום..כל מי שמסביבי הוא בדיכאון.
אוקיי, לא כולם, אבל רובם.
אולי זה מין מדבר של גיל ההתבגרות, או אני לא יודעת מה זה...אבל לי זה קורה בגלל אמונה.
למרות שעכשיו ברוך ה' יצאתי מה'דיכאון' הזה. אבל לפעמים שוב עצב חוזר, והכל בגלל, שנוצר מצב שאני יושבת על מיטה ופשוט אין לי מה לעשות, אז אני מגיעה למצב של חשיבה...על החיים...ולפעמים זה חשיבה רעה על החיים. על אבא בשמיים. ומה הייעוד שלי בעולם?
לפעמים אפילו אני מרגישה שאני בודדה בעולם, למרות שיש לי המון חברות!!!
אבל אם נוצר מצב שאני עצבנית על מישהו, אז אני בוכה. ואז תוך כדי שאני בוכה, אני בוכה על החיים האלו.
לפעמים אני מרגישה שטוב לי. לפעמים לא טוב לי. וזה קשה לשרוד :/ כי לפעמים אני מתייאשת וכבר לא בא לי לחיות. למרות שאני יודעת שאסור לומר את זה חלילה, ואני כן רוצה לחיות. אלא כל זה נאמר מתוך ייאוש.
קשה לי להבין שאני עכשיו בת 15.5 וכבר נגמרה לי הילדות, זהו עוד מעט אני אישה :S עם בעל, וילדים. מתבגרת מיום ליום.
איך אני מגיעה למחשבות האלו בכלל? האם תוכלו לענות לי על חלק מין השאלות?
אני חייבת לצאת מזה לגמרי.חייבת. בבקשה תעזרו לי!
לפעמים אני מרגישה שאני מחכה למשהו, כמו נגיד אירוע, ואני ממש מחכה לאירוע הזה. והנה הוא היה ועבר, ונשארו רק הזכרונות, אז מה הקטע?!?
זה משהו לא ברור.
בבקשה תסבירו לי.
תודה רבה
ויום נעים :)
בת של מ-ל-ך-!
תשובה
שלום וברכה לבת היקרה מאד של המ-ל-ך!
ידוע שבגיל ההתבגרות הרגשות סוערים.
יש משברים נפשיים קשים מאד ומנגד גבהים של שמחה שהנפש מגיעה אליה.
ולכן...
יתכן בהחלט שהרבה מסביבך בדכאון כיוון שהגיל הוא כזה המתאים לדכאון, תהיות, ושאלות כלליות על החיים.
האם עברת איזשהו משבר לאחרונה?
זה יכול לעורר שאלות כאלו.
לפעמים כשקוראים סיפורים על החלוצים שהקימו את המדינה, אני מקנאה בהם.
נראה שסדר יומם היה גדוש עשיה וסיפוק .
האם להם לא היו התלבטויות? דכאונות? הרהורים?
כמובן שהיו.
אולם לא היה זמן לכך..
העבודה דרשה את מלוא המרץ והיכולת, עבדו מבוקר עד ערב ללא שהות ומנוחה.
ואולי...
המשברים הרבים וההרהורים הבלתי פוסקים של ימינו הם תוצאה ישירה של שעמום וחיפוש תעסוקה אמיתי.
את כותבת:
"והכל בגלל, שנוצר מצב שאני יושבת על מיטה ופשוט אין לי מה לעשות, אז אני מגיעה למצב של חשיבה...על החיים...ולפעמים זה חשיבה רעה על החיים."
אני מעודדת מאד חשיבה על ייעוד בחיים ועל מטרות ואמונה. אולם לעיתים גולשים להתחבטויות פנימיות לא בריאות. במקרים כאלו אני ממליצה להפנות את האמונה למעשים- להפנות את המרץ לחסד ועשיה חברתית.
וממעשי חסד יש סיפוק ושמחה אמיתיים מבפנים.
הייתי יכולה לפתוח את השאלות באמונה שהעלית (ויש המון תשובות באתר עליהם) אך אני מרגישה שמה שיותר יעזור כאן זה קצת "ניעור" של בני הנוער.
יתכן שהלגיטימציה הרבה שנותנים לבני הנוער-
לשאול להתחבט להתלבט ולשקוע בדכאון, מקבעים אותו ככזה...
איננו מעניקים בידיכם- הנוער -את האחריות למצב כאן, את עוצמת היכולת הגנוזה בכם.
יש הרבה עבודה בחוץ!!! האם הכל בארץ מושלם?
אנחנו חייבים להתגייס ולהשיג בחזרה את לבבות העם שלנו!, להתנדב, ליזום!
לא לשקוע יותר מדי במחשבות ...
וכתבת:
"קשה לי להבין שאני עכשיו בת 15.5 וכבר נגמרה לי הילדות, זהו עוד מעט אני אישה :S עם בעל, וילדים. מתבגרת מיום ליום."
יש ילדים שהם זקנים ויש זקנים שנפשם נפש ילד.
יש אנשים שהגיל והבגרות מוסיפה להם כיין המשתבח ויש כאלו להפך...
את תחליטי:
האם סיום הילדות זהו דבר מעציב או לא?
איך תראה התבגרותך?
מנסיוני "הרב בשנים"- אני בת עשרים ושלוש- בכל זמן יש את הטוב שלו.
כשעוברים את גיל ההתבגרות הנפש נרגעת יותר, מתייצבת.
אישה נשואה ובעלת ילד מרגישה וחווה דבר שרווקה לא חשה.
הסביבה נטעה בנו את התחושה של "גיל הילדות והנערות שאין כמוהו"
אך אין זו אמת.
בכל גיל יש את הטוב והמתיקות שבו.
יתכן שדרך התשובה אליך ביטאתי משהו שחשוב שבני נוער רבים ישמעו...
אז סליחה שההתייחסות כללית יותר,
ותודה על השאלה שנתנה הזדמנות להעלות את הנושא.
אשמח לתגובה, אני מצרפת את האימייל-
רחל
rachelulu238@gmail.com