מחנה בני- עקיבא

בעז"ה

שלום לך!
את מעלה התלבטות שאני מאמינה שהרבה מתלבטות בה – מצד אחד, הרצון להנות בחופש, לטייל, להיות עם חברות, אבל מצד שני – הרצון לא ליפול, לא לעשות דברים שנוגדים את מה שאני מאמינה בו.
אני חושבת שתנסי לחשוב מה משמח אותך ברמה המיידית, כאן ועכשיו, ומה ישמח אותך לטווח הרחוק – לעוד שנה-שנתיים.
לדעתי, הכיף העכשווי הוא לצאת ולהנות ולנסות שלא ליפול, אבל יש מצב (יש מצב גם שלא אבל אי אפשר לדעת) שעוד שנה, שנתיים, כשתהיי כבר במקום אחר ותזכרי בדברים שעשית במחנה, אולי קצת תצטערי שיצאת.. אני חושבת שאם לוקחים את העניין בשקלול של קצת יותר מהחופש הספציפי הזה, אלא על חיי אמונה שלמים – מבינים מה העיקר ומה הטפל.
אני לא אומרת בצורה חד משמעית לא לצאת, כי אני לא מכירה אותך ולא את השבט שלך, אבל אני חושבת שאם את מחליטה כן לצאת, את צריכה לעשות עבודת הכנה רצינית לפני ולראות איך את לא מגיעה למקומות שבהתנהגות רגילה בבית לא היית רוצה להגיע אליהם, ופתאום במחנה דברים קצת משתנים, יש יותר תחושה של חופש. את גם יכולה לנסות להחליט שאת מארגנת כל מיני פעילויות שהן רק לבנות (אולי כדאי להתייעץ על כך עם המדריכות) וככה יוצא מצב שמי שהולכת עם הבנים מפסידה, וגם אם לא – את לא מרגישה שאת מפסידה בכך שאת לא איתם..
ולגבי מה שאת אומרת שאת לא רואה את עצמך יושבת סתם בבית.. אם את מחליטה שאת לא יוצאת, תחליטי שבזמן של המחנה את עושה דברים אחרים – נוסעת לחברות ממקומות אחרים, דודים וכו´. אולי אפילו יתאפשר לארגן טיול משפחתי על הזמן הזה, וככה מצד אחד את מצליחה לשמור על עצמך ומצד שני את לא מרגישה תחושת פספוס.

הרבה הצלחה! אני מאחלת לך שהחופש יצמיח ויקדם אותך ולא חלילה להיפך.

נגה

Noga1212@gmail.com