מחוץ להיכל ובתוכו

שמרית יקרה,
יש לי כמה דברים להשיב, מכמה זוויות.
קודם כל, כמו שאמרת - מי שלא יורד, בהכרח עולה. ובימינו, כל עלייה מזערית שקולה כנגד עליות וטיפוסים עוצרי נשימה של דורות קודמים. הדור שלנו חלוש, והניסיונות שלו חזקים. כל הרוח השלטת בעולם מבולבלת ומבלבלת, ומי שמצליח ללכת נגד הרוח , הוא אדם גדול, ביחס לירידת הדורות.
לגבי חוסר השמחה שאת מרגישה לדעתך מחמת ההקפדה היתרה במצוות, זהו סימן מובהק שיש איזשהו חוסר דיוק באופן קיומן. ואין הכוונה כאן לגרום לך להתחיל לפשפש במעשיך במה ע ו ד את לא בסדר, אלא להפך, להתבונן ולהגיע לדיוק שיגרום לך להרגיש הקלה. נכון שלעתים יש נסיונות וקשיים, כי היצר לעולם אינו מניח לנו, ולעתים גם נגזר על אדם ניסיון רוחני מסוים. אבל כאשר תחושת הכובד והקושי מלווה את האדם לאורך זמן, סימן שמשהו בקצב שבו קיבל על עצמו את ההתחזקות, או התחום שבו קיבל על עצמו דברים, או הזמן שבו הוא מקיים אותם בסדר יומו, או משהו, משהו במערכת אינו מונח במקומו. אולי קיבלת על עצמך משהו בחיפזון מחמת התלהבות רגעית משיעור ששמעת? לפעמים קורים דברים כאלו. גם בהתחזקות צריך דיוק. נכון, יש את ההלכה שהיא דבר אבסולוטי, אבל יש דרכים רבות לקיים את ההלכה האבסולוטית, והן משתנות מאדם לאדם. בדיוק כמו שנשים נשואות יכולות לכסות את ראשן בכיסוי ראש שלפי ההלכה הוא מושלם - אך אצל כל אחת מהן הוא יהיה שונה לגמרי. כך גם בקיום שאר המצוות - תפילה, ברכות, וכל דבר. צריך להתחזק מתוך התבוננות. חפשי מה לא מדויק לך במערכת הפנימית שלך, משום שברגע שתביני מה הנקודה ותשני אותה, בוודאי תרגישי הקלה ושמחה גדולה, כמו אדם שמוצא את אבדתו. מצד שני, חשוב לזכור שתחושת השמחה בקיום המצוות באופן גלוי - היא זכות. ולעתים, לא כל אחד זוכה לה בכל רגע נתון. אילו היינו מרגישים שמחה וסיפוק בכל זמן קיום המצוות, הרי זה כאילו נלקחה מאתנו הבחירה. טבעי שיש בזה עליות וירידות, יותר ופחות חשק וסיפוק, ובהירות.
נקודה נוספת: מה שנראה כשמחה במקומות מפוקפקים, הוא לעולם לא שמחה אמיתית ופנימית שמשביעה את הנפש לאורך זמן.
לגבי עניין הכניעה, שוב, מדובר כאן על טעות בפירוש המושג. תארי לעצמך שתהיה לך הזדמנות לפגוש פנים אל פנים את דויד המלך במלוא הדרו, בשיא מלכותו. פניו קורנים קדושה ואור ורחמים. האם לא היית שמחה לשרתו מתוך כניעה, ולהתחבר אליו כעבד, כשפחה שמוכנה להתמסר לשירותו? המושג 'כניעה' גורם לנו לדחייה, כשהוא מתקשר לשלטון עריץ ,או לא הוגן, כמו זה שאנו רואים באנושות סביבנו. אבל כניעה לשלטון של קדושה, לשלטון שכולו רחמים, לשלטון ריבון העולמים שהוא כולו נצח הוד והדר, כניעה כזאת היא התחברות לכל הטוהר וההוד וההדר, והרבה ממה שנכלל במהות האלוקית.
לגבי ההתקרבות וההתרחקות: לעתים לאדם יש תקופות של אור ועלייה. תקופות אלו אינן יכולות להימשך לתמיד, משום ששוב - אז לא תהיה לו בחירה ברע. לכן, יש עליות וירידות. וכשאדם מתקרב, בשלב כל שהוא מקשים עליו כדי לאזן לו את עניין הבחירה. אבל זו לא התרחקות אמיתית, כמובן, אלא רק התקדמות ברמת הבחירה שלו. עוד טיפה ועוד טיפה, וכאילו נסיגה, וכשהוא מתקדם - זה למקום קרוב יותר מהמקום הקודם, כמו בגראף שעולה ויורד, אבל הממוצע נמצא כל הזמן בעלייה ,למרות שרואים כל הזמן ירידות.
זה שאנשים מתקרבים אליך, אולי זה משום שמרגישים עליך משהו אמיתי, משום שאת נמצאת בתהליך של בירור פנימי, ואת מבקשת את האמת, וזה מורגש עליך.
לגבי הגאווה בהתקדמות והחששות להתקדם - הכול צריך להיעשות מתוך התבוננות ולא בחיפזון ולא בחטף. כאב לב בעבודה אמיתית - זה דבר שאי אפשר למנוע. אבל כשהעבודה נעשית באופן יסודי ומתבונן, גם הכאב הופך להיות כחלון שקוף להבנות עמוקות שבסופו של דבר הופכות למתוקות, כשזוכים לבהירות.
הצלחה רבה מאוד!!
ארז

×

דברי תורה לפרשת השבוע

החלק הכי טוב בשולחן השבת שלכם: רעיונות קצרים, עמוקים ונגישים על פרשת השבוע היישר לתיבת המייל שלכם

בהתחברות אני מסכים לתנאי שימוש ולמדיניות פרטיות

הרשם

✓ נרשמת בהצלחה