מותשת פיזית ונפשית בעקבות המאבק

שאלה

היום אנחנו נמצאים בשבועיים האחרונים של החופש, ואני פשוט מותשת מכל החופש הזה.

בחופש הזה ממש הרגשתי כאילו עם ישראל היה על כתפיי והייתי צריכה לסחוב אותו. אם זה בקייטנה לילדים נזקקים שארגנו וכמובן המאבק על גוש קטיף שהוציא מאיתנו אנרגיות רבות - ואני לא מתחרטת על שום אנרגיה שהוצאתי (אני לא בשבר מהמאבק, כי אני מבינה שאנחנו נמצאים בהתהליך ושהמאבק על גוש קטיף הוא מאבק על הרבה יותר מחבל ארץ). אבל עכשיו כשצריך לעזור למשפחות המפונות אני מרגישה פשוט עייפות וחוסר מנוחה ולכן אני לא פועלת הרבה בזה וזה ממש עושה לי רגשות אשם! כאילו עכשיו ברגע האמת אני לא עוזרת. בכלל גם בתקופה האחרונה אני ממש מזניחה את החניכות שלי בבני עקיבא. האם עלי להרגיש רגשות אשם? אני פשוט צריכה קצת מנוחה? האם זה בסדר? אנחנו כל הזמן אומרים שאדם צריך לחיות חיים של עמל ואני באמת מאמינה בזה ומנהלת את חיי על פי זה אבל אני כבר לא יכולה- אני מתמוטטת.

הבעיה הגדולה היא שאני גם לא מדרבנת את החניכות שלי לעשות ולעזור עכשיו לעם ישראל ואני קצת מרגישה שאני מפשלת כי המאבק לא נגמר אבל אני נגמרתי.

כמו שאומרים שמצווה נקראת על שם הבן אדם שסיים אותה אז אני מרגישה שאני מפשלת בסיום המצווה ושהכל לא היה שווה. מה עלי לעשות , האם עליי להתאמץ עד הרגע האחרון? ושלא לדבר על שנת הלימודים שאליה גם צריך להתכונן (הבטחתי לעצמי שהשנה נתחיל את הלימודים ברגל ימין).

אני מותשת פיזית ועכשיו זה עוד יותר מתיש אותי רגשות האשם, מה עלי לעשות? אני גם רוצה קצת חופש להנות עם חברות אבל אז אני מרגישה רגשות אשם שאני נהנהת. סליחה על הבילבול הרגשתי שאני חייבת לכתוב ולא ידעתי בדיוק על מה פשוט הייתי חייבת לפרוק.

תשובה