שאלה
רציתי לשאול בענין שמטריד אותי רבות, והוא: בלי הרף אני שומע משפטים בנוסח: הדורות משתנים. בזמננו זה היה אחרת. בזמננו ידעו לכבד את המבוגרים ולשמוע בקולם. היתה יראת כבוד, היתה הבנה שבעלי הנסיון הם היודעים באמת.. היום אין דרך ארץ.. היום בני הנוער חצופים יותר / מרוכזים בעצמם / באים בדרישות / ובעיקר מזלזלים בכל החכמה שהדורות הקודמים צברו כבר, ומתעקשים לפעול לפי הבנתם הצעירה והצרה.
גם בנושאים אחרים אני שומע כל הזמן תלונות על כך שהיום המציאות הרבה פחות טובה. למשל בענין הוצאות ומותרות. הורי מספרים לי שכאשר הם נישאו, איש לא העז לדרוש משהו מן ההורים, מה שיכלו לתת לדירה - נתנו, ואף אחד לא דיבר על ריהוט חדש ויקר. היום יש דרישות בכל ענין, בבגדים, בריהוט וכדו'.
שאלתי היא: האם באמת בעבר בני הנוער והצעירים פעלו לפי עצות המבוגרים ולא הגיעו למסקנות עצמאיות על חייהם ועל רצונותיהם? האם באמת היה פעם מצב שבו קיבלו את הכל 'כזה ראה וקדש'?
אני מרגיש שאצלי ואצל חברי באמת אין שום נטיה לקבל דברים בצורה עיוורת כזאת, אבל השאלה היא האם בנו האשמה? מה אנחנו אשמים שהיום התכונות הפנימיות הן אחרות? מה אנחנו אשמים שהעולם היום חומרני יותר?
האם הגעגועים האלה לדורות של פעם מוצדקים? האם אין שום דבר טוב בכל התכונות שנמצאות בנו - בצעירים של הדור הזה - שכולם מתלוננים ומעדיפים שהכל יהיה כמו בעבר ובלי שינוי?
במבוכה רבה,
מיכאל לוי.
תשובה
האם באמת פעם היה טוב יותר? תשובה נחרצת לשאלה זו משיב שלמה המלך וכך הוא אומר (קהלת ז' י'): "אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה, כי לא מחכמה שאלת על זה". לא, הימים הראשונים לא היו טובים יותר. מדוע, אם כן, רבים מאתנו נוטים להתרפק על העבר ולהיזכר בערגה בימים או בדורות קדמונים?
לתופעה אנושית זו קוראים "אידיאליזציה של העבר". משעוברים הימים וחולפות השנים נוטה האדם, כל אדם, להיזכר רק בחלקים הנעימים של העבר ואת החלקים הפחות נעימים - להדחיק ולשכוח. כך הופך בדמיונו העבר לתמונה אידיאלית שאליה הוא מתחיל להתגעגע. זקנים מתגעגעים לימי נעוריהם כאילו לא היו הללו מלאים מבוכות נעורים, שברונות לב ומצוקות קשות של חוסר בהירות. לעיתים קרובות אנו עצמנו מתגעגעים לדמויות מן העבר כאילו לא היו בהן כל צדדים שליליים, והאנשים בסביבתך, כפי שציינת, מלאים הערצה והלל לתקופות רחוקות יותר מן ההיסטוריה כאילו אז היה רק טוב.
דברים רבים אכן השתנו מאז הדורות הקדמונים ועד דורותינו, וננסה מעט גם לדבר עליהם, אלא שאין פירוש הדברים שפעם היו המידות טובות והיום רעות - או שפעם היה אור והיום חושך.
כל זמן הוא טוב אם קוראים אותו נכון ומבינים מה טוב בו, וכל תקופה מאירה אם עובדים נכון עם הכלים והמצבים המיוחדים לה.
חכמינו קוראים לדורותינו אלה "דור העקב", הווה אומר, שמבריאת העולם ועד לתיקונו מתחלקות נשמות בני האדם לסוגים המקבילים כביכול לאיברי הגוף, ובאופן דומה מתחלק גם תפקידם המיוחד ויעודם.
הדורות הראשונים היו נשמות מסוג "ראש" (ניכר לעין גם שאורך חייהם היה רב יותר וזה מפאת התיקון הגדול והארוך שהוטל עליהם), אחריהם נשמות מבחינת "כתפים". בדור התנאים היו נשמות מסוג "החזה" וכן הלאה עד דורנו, הוא דור "העקב".
האם לפי הקבלה זו, נוכל לומר ש"ראש" טוב מ"עקב", או ש"כתפים" מעולות יותר ממנו? הלא כל אבר בגוף יש לו את יעודו ותפקידו המיוחד. נכון שיש איברים עיקריים שכל חיות וקיום הגוף תלוי בהם כמו המוח והלב, אבל אדם חסר רגליים הרי אינו יכול לעמוד או ללכת, גם אם יש לו מוח ולב...
אלא שאם עקב אינו מבין שהוא עקב ועז חפצו להיות ראש או לב - אז יכולים געגועיו למה שאינו שייך לו, לגרום שגם עקב הוא לא יהיה, והגוף כולו, הווה אומר - כלל נשמות ישראל - יהיה חסר עקב ונכה רגליים.
למעשה, חז"ל אפיינו את נשמות הדור הזה באפיונים רבים. אחד מהם, אולי המפורסם מבין כולם - הוא תכונת העזות והחוצפה. "בעיקבתא דמשיחא - חוצפא יסגא" (סוטה מ"ט), וזוהי, הלא, אחת מן הטענות היותר נפוצות שנוהגים להשמיע כלפי דורנו. גם במכתבך ציינת דווקא טענה זו באופן בולט - "פעם הייתה יראת כבוד והיום אין, היום בני הנוער חצופים יותר" וכו'.
אם כן, לכאורה, כן יש מקום לומר "פעם היה טוב יותר", משום שבאמת פעם לא היו אנשים חצופים כל כך והיום יש. אלא שקביעה זאת היא שטחית מאוד, ואם נתבונן בנושא לעומקו, נגלה פנים אחרות. פנים שישללו את התואר "טוב יותר" מן העבר - אפילו בתחום החוצפה.
"מי שיש לו חוצפה - יש לו כח לפעול", כותב המהר"ל (נתיבות עולם נתיב הבושה פרק ב'). הכח לפעול נחוץ לנו, כנראה, באופן עמוק יותר מדורות שקדמו לנו. עקב אכן הינו גס לאין שיעור ממוח או מלב, אבל דווקא משום גסותו ועוצמתו יכול כל הגוף לעמוד עליו...
"בכל המידות שאינם טובים", כותב ה"דגל מחנה אפרים" (פרשת עקב), "יכול לעבוד בהם (את) הקדוש ברוך הוא, כמו "בעיקבתא דמשיחא חוצפא יסגא" וזו מידה לא טובה. ואיתא (מובא) במסכת סנהדרין (ק"ה) "חוצפא - אפילו כלפי שמיא מהני" (חוצפה מועילה אפילו כלפי שמיים), כי כשמחזיק עצמו ללא כלום (דהיינו אם אינו חצוף, רק שפל ועניו) אומר בלבו, שאין תפילתו עושה כלום, ולזה הוא טוב מידת עזות, ויחזיק עצמו שתפילתו עושה רושם ויחזק עצמו בכל כוחו להתפלל ולעבוד ה'".
הנה מצאנו מקום שבו החוצפה נחוצה לנו לאין שיעור, ובכוחה דווקא נעמוד על עמדנו וניטול את חלקנו בתיקון העולם ובתיקון נשמות ישראל.
נכון, אין בנו מעלות רבות ולא קנינו לנו שום שלמות. נכון, על פי מעשינו אין לנו פה לדבר ולא מצח להרים ראש. אלמלא החוצפה - כבר היינו מתייאשים ומושכים את ידינו מכל התמודדות רוחנית, וכבר מזמן היינו 'יוצאים מן המשחק', כביכול, של נסיון לעבוד את ה' אף על פי כן, כי היינו בוחנים את עצמנו באמת, ורואים פחיתותנו וריחוקנו מן השלמות, והיינו מתביישים.
היינו מתביישים להתפלל, מתביישים לתקן מעשינו, ומתביישים אפילו לחשוב להמשיך ולהתמודד עם מבוכות חיינו.
אלא שיש לנו חוצפה. חוצפה נחושה וקדושה, שבה אנו חייבים להשתמש. חוצפה להתפלל אל ה' ולבקש רחמיו, חוצפה לחשוב שגם לנו, הדלים, תהיה תקנה, ושיש ערך עצום, אמיתי ונצחי גם למעשינו הפעוטים למרות ריבוי פגמינו. יש לנו חוצפה נחושה להתחזק ולעמוד מול עולם ומלואו, מול חומרנות שוטפת ומכלה של דעות רעות ונפסדות, ולומר: הטוב ינצח! למרות שאנו מעטים, חלשים ואבודים בתוך עולם תוסס ושוטף למטרותיו הצעקניות - הצדק איתנו, ואמונתנו היא אמונת האמת!
החוצפה הזו, התקיפות הפנימית העוצמתית הטבועה בנו, לא בהכרח היא שלילית. אולי בימים הקדמונים לא פיעמה כל כך בלבבות, אבל אז כנראה גם לא היו צריכים אותה כל כך. ואם נבין אותה ונדע להשתמש בה באופן הנכון והמועיל, נוכן לכנות גם אותה "טוב" - נוכל לקרוא גם לה "קודש".
כן, רוח של מרד ירדה לעולם, ובצער אנו צופים כיצד רוח זו מדברת גם מפיות נערינו. אתה בעצמך כתבת "אני מרגיש שאצלי ואצל חברי באמת אין שום נטיה לקבל דברים בצורה עיוורת כזאת" - אבל המרד הזה, אינו בהכרח שלילי. שכן יש המורד במלכות שמיים ובועט ח"ו במצוות, ויש המורד בהבלי העולם הזה ובועט בכפירה. רוצים להבין - רוצים לחקור ולשאול, לא רוצים לקבל שום דבר כמובן מאליו, אפילו לא את האמונה - והרצון הפנימי הזה לעצמאות קיים היום יותר מאשר בעבר. אין הוא טוב או רע - טוב או רע הוא השימוש שנעשה בו. שכן החקירה והשאלה יכולים לסייע לבנות את האמונה ולאו דווקא להחריבה, החיפוש העצמי העיקש יכול להעמיק את שורשי האמונה בלב ובמוח ולתת לה עוצמה שלא היתה לה קודם.
אם נתכחש לשואלים, אם נכנה את נפשם המתייסרת "ירידת הדורות" ונכה על קדקודם מדוע אינם הולכים בתלם - ניצור באמת דור של מורדים בקודש. אך אם נשכיל להבין כי בתכונה זו הנראית 'רע' כל כך מבחוץ, יש צד חיובי וקדוש של בקשת אמת, אז, אדרבא, נזכה למאמינים עמוקים וחזקים, נזכה לעובדי ה' משוחררים מחולי "המלומדה", ואולי רק חיילים מסוג אלו עתידים לשרוד במלחמה הרוחנית האחרונה, שכבר הולכת ומשתוללת במלוא עוזה.
על העקב - עומד הכל, והעקב עניינו - אמונה. "בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר "צדיק באמונתו יחיה" כותבת הגמרא (מכות כ"ד). בסוף הדורות, מבארים המפרשים, יהיה מבחנן העיקרי של נשמות ישראל, מבחן האמונה. ובשביל קיום האמונה בדור כה חלוש, כאמור, צריך עזות.
כל הדורות עומדים על הרגלים, על דור העקב, ודור העקב עומד על האמונה. אין זה רע יותר ממה שהיה פעם, זה פשוט שונה. ואם נבין את השוני הזה כראוי וניפטר מגעגועים מיותרים לימים קדמונים, אזי דווקא אנחנו - עם כל מגרעותינו, נהיה המעמד והקיום של כל הדורות!
דברי תורה לפרשת השבוע
החלק הכי טוב בשולחן השבת שלכם: רעיונות קצרים, עמוקים ונגישים על פרשת השבוע היישר לתיבת המייל שלכם