מה עושים עם חניכה שלא מתחברת אלי? על יצירת קשר אישי בהדרכה

מדריכה יקרה, שלום.

הפרויקט שבו את משתתפת נשמע מעניין ומאתגר. הדרכה של בנות שאינן דתיות במסגרת תנועת נוער דתית נשמעת מורכבת ומלאת תעוזה. לכן את בהחלט צודקת כשאת מתמקדת, במיוחד בשנה הראשונה, בהידוק הקשרים האישיים בין הצוות לבין החניכות. ראוי גם לציין שבעיה בקשר האישי עם חניכה אחת, כאשר המצב מול יתר החניכות משביע רצון, הוא בהחלט הישג לא מבוטל, שרבים בסניפים ה"רגילים" יכולים להתקנא בו ולשאוף אליו. אז עוד לפני שאנחנו ניגשים לפתרון הבעיה, יש הרבה במה להתגאות.


כאן בחברים מקשיבים עסקנו לא אחת בנושא הקשר האישי בין מדריכים לחניכים. בשאלה שלך עולה נקודה אחת בולטת בהקשר זה: הישירות של הקשר האישי והחד צדדיות של היוזמה לקשר אישי (אגב, התשובה כתובה בעיקר מלשון זכר מכוח ההרגל, אך כמובן מתייחסת באותה מידה לשני המינים).


[קשר ישיר לעומת קשר עקיף ו"אגבי"]
תנועת נוער מוגדרת כארגון חינוכי בלתי פורמאלי. בתנועת נוער אמנם יש חוקים, כללים ומבנה מסודר, אך במקביל ניתן למצוא בה גם מרחב גדול יותר של אינטראקציה בינאישית יותר קרובה בין המחנכים (מדריכים) למתחנכים (חניכים). אחד מהאתגרים המוטלים על המדריך הוא לאזן בין הצד המבני לבין הקשר האנושי הפשוט. מה שמסבך עוד יותר את המצב ההיא הרגישות של החניכים לכל התנהגות שיש בה ריח "דידקטי" או מגמתי מצד המדריך. החניך מחפש כל העת סימנים של אמון בינו לבין המדריך. לכן כשהוא מרגיש שהמדריך מנסה "לעשות עליו מהלכים", לחנך אותו, לשנות אותו, או להתחבב עליו במטרה "להנהיג" אותו – הוא עלול להימנע מקשר ולחסום את הגישה אליו.


יצירת אמון עם החניכים מחייבת סוג של "ויתור" מצד המדריך על השליטה במצב. היא מחייבת אותו להיות סבלני ולאותת לחניך שבשלב הראשון הוא מעוניין רק בתקשורת, ואף מוכן לקבל את התנאים של החניך לסוג התקשורת שיתקיים ביניהם. למשל, הוא צריך להיות פתוח לדבר על הנושאים שמעניינים את החניך – ולא אותו עצמו. כמובן שבמקרים רבים שיחה כזאת תגרום למדריך ייסורי נפש חריפים ביותר, כיוון שבמקרים לא מעטים החניכים מתעניינים בנושאים שנראים למדריכים הזויים, מגוחכים, טיפשיים וחסרי שמץ של עניין. ועדיין, הם חייבים להאזין ו"להיות שם" משתי סיבות: כדי ללמוד מה מעניין את החניך, דבילי ככל שיהיו הנושאים המעסיקים אותו, וכדי לשדר לחניך שהוא – המדריך – מקבל אותו כפי שהוא ולא נרתע או נבהל מהתכונות או ה"פגמים" שיש בו.


וכאן אנו מגיעים לנושא ה"ישירות" של הקשר: כשמדריך מזמן את החניך לשיחה אישית, הוא בעצם יוצר סיטואציה מלאכותית ומשונה. זה מזכיר שיחה עם המורה או עם המנהל יותר מאשר שיחה עם חבר, וזו סיטואציה שממש לא יוצרת אמון ופתיחות. כדאי הרבה יותר ליזום שיחות אגביות עם החניכים באופן "כאילו" מקרי. אם למשל המדריך מגיע לסניף ומוצא בו חניך אחד שהגיע לפני כולם, יש לו הזדמנות מצוינת לגלגל "סמול טוק" – שיחה שגרתית וסתמית עם אותו חניך, על כל נושא שעולה בדעתו של החניך: מה נשמע, מה העניינים, איך היה בלימודים היום, וכו´. עם הזמן המדריך לומד מהם תחומי העניין של החניכים שלו (כקבוצה וכיחידים) ומסוגל לכוון את השאלות שלו באופן מדויק יותר: מי לקח אתמול בליגת האלופות, מתי יוצא הסרט שתיכננת ללכת אליו עם החבר´ה, וכו´. אגב, בשיחות כאלה המדריך לא חייב להיות מאזין פסיבי לגמרי, והוא בהחלט יכול לשתף גם מעולמו שלו ולהיות אותנטי ופעיל בשיחה. כך החניך לא מרגיש שעושים עליו מניפולציות או שמנסים לחנך אותו כל הזמן, אלא שבאמת נעים לקשקש איתו ושמישהו באמת מתעניין בחיי היומיום הקטנים שלו. בלי "קומת הכניסה" הזאת, קשה מאוד לעלות אל שיחות רציניות על ציונות וערכים, באופן שבאמת מדבר אל החניכים ויכול לגייס אותם לחשיבה ולפעולה.


[אקטיביות לעומת זמינות של המדריך]
כמו שכבר אמרנו בהתחלה, החניכים הם (בצדק) עם חשדני. כל היום רודפים אחריהם הורים ומורים ומנסים לחנך אותם עוד ועוד, ואנחנו הרי יודעים כמה זה יכול להציק ולבאס. לכן כשהחניך מתחיל להרגיש שגם המדריך שלו משחק את המשחק ומתחיל לרדוף אחריו כדי לחנך אותו – הוא נעלם. לכן המדריך צריך להיות יותר "קול", ולהקדיש הרבה מאמץ כדי להראות כמה הוא בכלל לא מתאמץ. המדריך צריך בעיקר להיות זמין לחניכים, ואז לאפשר להם להגיע אליו, כלומר ליזום איתו קשר, במקום שהוא "ירדוף" אחריהם וינסה למשוך את תשומת ליבם. האתגר המשמעותי, אם כך, הוא לגרום לחניכים להיות אקטיביים, ולתת אמון במדריך וביכולת שלו להקשיב להם, להכיל אותם, ובהמשך גם לתרום להם מניסיונו.


דוגמא: ביום בהיר אחד מבחין המדריך שלנו באחד החניכים כשכרבולת גדולה ומשונה מבצבצת על ראשו. כמובן שבהיותו איש חינוך דגול, הנטייה הראשונית שלו היא לגשת לפרחח הקטן, לשאול אותו בקול סמכותי אך מגניב "מה נסגר בנאדם" ולהחזיר אותו לדמות אדם מהוגן מן היישוב עם מסרק רטוב שהוכן מבעוד מועד. אז זהו, שלא! במקום זה, המדריך שלנו משחק אותה קול ומקשקש כהרגלו עם החניכים בנינוחות כאילו כלום לא קרה. כפי שאנחנו יכולים לתאר לעצמנו, בהיותה של הכרבולת כלי למשיכת תשומת לב, החניך החביב ימצא את דרכו לקרבת המדריך וידבר איתו על כל מיני דברים – כרגיל ("ראית את המשחק אתמול, וואי וואי" וכו´, למשל). גם כאן המדריך ממשיך לשחק את המשחק ומדבר בכיף עם החניך כאילו כלום. בכך הוא בעצם העביר לחניך מסר חזק כבטון, שאותו החניך בעצם חיפש מלכתחילה: אתה בסדר, אתה סבבה, ואתה יכול לסמוך עלי. אני איתך. בניגוד למה שאפשר לחשוב, הוא לא העביר לו את המסר "ללכת עם כרבולת זה אחלה", כיוון שהוא לא נתן לכרבולת להפוך למוקד העניין, במקום החניך.


מכאן והלאה יכולים לקרות כל מיני דברים: ייתכן שהחניך יתייעץ עם המדריך לגבי עניין הכרבולת וייתכן שלא. ייתכן שהוא יקבל את עצת המדריך וייתכן שלא. אבל יותר חשוב מכל זה הוא שהחניך מאמין כעת שהוא באמת חשוב למדריך שלו, ושהמדריך לא "מחפש" אותו אלא עושה כמיטב יכולתו לקבל אותו כפי שהוא. האמונה הזאת, שהיא למעשה המרכיב המהותי באמון שנוצר בין החניך למדריך, לא רק הופכת את המדריך לדמות שזמינה לחניכים להתייעצויות ולסיוע, אלא גם מגבירה למעשה את ההתבוננות העצמית של החניכים ואת המוטיבציה שלהם לחולל שינוי ו"להשתפר". במילים אחרות, ככל שאנחנו נותנים לחניכים מקום להיות אקטיביים, אנחנו מגבירים את הסיכויים שלנו לסייע להם.


נחזור אל החניכה שלך: במיוחד בהיותה מלכת הכיתה, נראה שהיא לא "צריכה" שתתרמי לה. להיפך: לה יש הרבה מה לתרום לעולם, וכיוון שאת בכלל לא רואה את הפוטנציאל הזה, מבחינתה אין לה בעצם שום עניין בתקשורת איתך. מבחינתה את מתויגת יחד עם אותם הורים ומורים שעסוקים כל היום בלהסביר לה כמה היא צריכה להשתפר. לכן נקודת הפתיחה שלך כמדריכה צריכה להיות הפוכה: אל תשאלי מה את יכולה לעשות בשביל החניכה, שאלי מה החניכה יכולה לעשות בשביל... מישהו. הנחת היסוד היא שהחניכים הם צעירים נעלים, מצוינים, מדהימים ובעלי יכולות כמעט מיסטיות. כיוון שכך, כל שאיפתך בעולם היא להתקרב אליהם, לשמוע אותם, ללמוד מהם. למעשה,גם הפטפוטים הכי חסרי חשיבות שהם משמיעים מעניינים אותך מאוד! פשוט לא ידעת את זה עד היום.


רק כאשר תצליחי להתחבר לעולם הפנימי ולתחושת הערך העצמי של החניכות, תוכלי לקבל גישה לתקשורת פחות או יותר חופשית איתן. בהמשך, אם דברים ממש יסתדרו, אולי תוכלי להנחיל להן גם כמה ערכים של ציונות ומסורת (ואולי לא). אבל הדבר החשוב הוא לצאת במהירות מהגישה הרשמית שאומרת שהמורה/ההורה/המדריך יודעים טוב יותר מהחניכים. גם אם עובדתית זה נכון, זה פשוט לא עובד ככה, ובטח לא יוצר אמון.


[לסיכום:] תקשורת ויחסים הדדיים "אמיתיים" וכנים מתקיימים במישור – ולא במצב שבו לצד אחד יש כוח ולצד השני אין. כדי להגיע אל המישור השוויוני הזה את כמדריכה צריכה לרדת לעיני כולם מהאולימפוס החינוכי והמנהיגותי שלך ופשוט להיות סבלנית וקשובה לחניכות, באופן בלתי רשמי, יומיומי ואגבי ככל שרק ניתן. את לא הופכת לחברה שלהן, אבל כן מקשיבה כמו חברה טובה, ומפזרת לאורך ההקשבה פידבקים חיוביים שמעודדים אותן להמשיך ולדבר. הקשבה, הכלה והיעדר שיפוט, יוצרים אצל החניכים תחושת ביטחון ומאפשרים להם להרגיש איתך יותר בנוח. הם גם יוצרים מוטיבציה להגיע לסניף ולדבר איתך, וגם להקשיב למה שיש לך להגיד מדי פעם. בלי המוטיבציה הזאת קשה מאוד להנהיג קבוצה ולהדריך.


ולכן, את יכולה להפסיק לנסות ולקבוע פגישות ושיחות עם החניכה המלכותית שלך. את ממש לא צריכה ללכת אליה הביתה, והיא לא צריכה לבוא אלייך. וגם כשהיא מגיעה לסניף, את לא צריכה מיד לגשת אליה ולהתעניין בה, אלא לתת להזדמנות להתרחש מאליה. ייתכן שהיא תיגש אלייך לגבי משהו, או שתמצאו את עצמכן (לבד או עם בנות נוספות) מחכות לאוטובוס או לתורכן במשחק. בהזדמנויות הללו בהחלט אפשר להגיד שלום, מה נשמע, לשאול איזו שאלה או שתיים על שגרת היומיום שלה, ולתת לה לקחת את זה מכאן. ייתכן שבפעמיים או שלוש הראשונות היא עדיין תהיה חשדנית כלפייך, ולא תמהר לדבר איתך ולשתף. אגב, ייתכן גם שלעולם לא יקרה שום שינוי ושהיא בשום מצב לא תהיה איתך בקשר כמו הבנות האחרות. אולי היא בכלל לא מחבבת אותך במישור האישי, שזה משהו שבאמת אין לך שליטה עליו והוא לגיטימי לגמרי. הנקודה היא שהתפקיד שלך הוא לפתוח עבורה פתח, ולתת לה גישה נוחה אלייך. זהו. מכאן ואילך, הכדור בידיים שלה, והיא מחזיקה בהגה. מתן השליטה לחניכים היא בדיוק הנקודה שממנה מתחיל להיווצר האמון. בסופו של דבר אי אפשר לכפות על החניכים להיות איתנו. זו בחירה שהם חייבים לעשות בעצמם. ואם לא ניתן להם את המרחב והזמן לעשות את הבחירה הזאת, הרי שהמנהיגות שלנו היא למעשה רק סוג של העמדת פנים. סבלנות בטווח הקצר, לעומת זאת, יכולה להתגלות כהשקעה מאוד מניבה להמשך הדרך, כאשר החניכים יבינו שאנחנו באמת שם בשבילם, ולא ממהרים לחנך ולעצב אותם, אלא משתתפים יחד איתם בחיפוש אחר הטוב והנכון עבורם.

בהצלחה!

אוהד

ohadspt2@gmail.com