מה לעשות כדי לכבד יותר את ההורים?

שלום לך,

שמחתי לקרוא את שאלתך הבוגרת. כל הכבוד לך על המודעות לחשיבות של כיבוד הורים. היא יפה, וחשובה, ומהווה כבר את מחצית הדרך לפיתרון. מעניין שכמה שהמצוות כיבוד הורים היא מתבקשת והגיונית, ככה אנחנו נופלים ביישום שלה.

אני רוצה לפרט מספר סיבות שלעניות דעתי גורמים למצוה זו לחמוק לנו מהיידים עוד לפני שקלטנו מה עשינו, ולאחר מכן להציע כמה טיפים שיוכלו לסייע ברגעי האמת.

ראשית, ההורים שלנו, הם ברורים מאליהם. הם בחרו להביא אותנו לעולם, הם כרכרו סביבנו כשבכינו בלילה והרגשנו לא טוב, והם אלה שמספקים לנו אוכל וכסף שצריך. ברור, לא? הם סה"כ ממלאים את התפקיד שלהם..

אז אולי כל מה שכתוב פה הוא נכון, אבל ברור מאליו הוא בטוח לא. וצריך לזכור את זה, ולהעריך. יש כאן נתינה של אהבה ושל צרכים פיזיים שהיא ללא גבולות. לא מגיעה להם איזה תודה, איזה עזרה קטנה בבית, ואגדיל ואומר איזה שיתוף קל של מה שעובר אצלך בתוך הלב??

האהבה הבלתי מותנת שההורים מעניקים לנו איננה מצויה בשום מסגרת חברתית אחרת. מיד כשאנו נכנסים לגן אנו רוחשים לעצמנו כישורים חברתיים ומבינים היטב את הכללים. מתנהגים בכבוד, תורמים לאחר, סובלניים. איך כל זה נהרס ברגע שאנחנו נכנסים הביתה?

החברה גם היא לא מסייעת להתזקות בכיבוד הורים. נדמה שהיום ההורים הם נהגי המוניות של הילדים שלהם, ועליהם לעבוד שעות נוספות בכדי לספק להם רמת חיים וחוגי העשרה בדיוק כמו שיש לחברים. התהפכו היוצרות, ואנו חיים בחברה שמהללת ומשבחת את החדש המעודכן והצעיר, וקצת בזה למבוגר ולמנוסה. הלכי הרוח משפיעים וקשה לנטרל אותם לגמרי.

וההורים. לפעמים נדמה שהבעיה היא פשוט הם. דורשים ודורשים, בדיוק ברגעים הכי לא מתאימים. לא מבינים את המצוקות, חושבים על עצמם, ומקובעים לפעם, מבלי להבין שהעולם דינמי. שמה שהם חוו לא בהכרח צריך לחול על הילדים. איך מתמודדים עם כזה דבר?!

וכמו בהרבה דברים בחיים, גם כאן הפתרון מתחיל בראש.

בראש ובראשונה מנסים להוציא את עצמינו מהמרכז. מפנים מקום למשהו אחר. אבל באמת. לא מתוך איזה אינטרס נעלם. ברגע שהזזנו קצת את עצמנו אפשר להבין שגם אם אני בדיוק מתכננת ללכת לסניף ואמא מבקשת עזרה כי מחרתיים פסח, אז יש מצב שהעזרה בבית חשובה יותר מהכיף שלי בסניף. ואז מחשבות ה´אוף´ וה´למה עוד פעם אני´ פוסחות מעל הסיטואציה.

אני לא אומרת שזה קל להגיע למצבי התבטלות כאלה, אבל, לכל אחד יש בטוח לאן להתקדם. טיפ קטן שלי עוזר הוא להמיר את הסיטואציה עם אבא ואמא לסיטואציה עם חברות. נגיד אמא שלי מבקשת עזרה במחשב, וממש לא בא לי על זה. אם חברה הייתה מבקשת את זה ממני, אני בטוחה שהייתי אומרת לה בשמחה רבה. או לפחות עונה לה בצורה יפה שכרגע אני לא יכולה אבל אח"כ בכיף. אז למה לא לעזור לאמא, כי אני רגילה שהיא רק נותנת לי?? מניסיון - זה עובד. גם עם אחים.

דרך נוספת שיכולה לסייע היא חיזוק הקשר האישי עם אבא ואמא. לפעמים הם לא מבינים אותנו, ואנחנו לא אותם ונוצרים פיצוצים כואבים. אם תתחברי לעולם של אמא שלך, מתוך נקודת מבט בוגרת המבינה שגם לך יש מה לתרום לה בהבנה, הכלה, מתן פתרונות, אז פתאום השיגעון שלה לפסח אולי יובן יותר כי היא צריכה לארח 20 איש ליל הסדר והיא פשוט קצת לחוצה מזה, אז בא נקל עליה. והיא מצידה תבין שלך מחר יש את המבחן הכי חשוב בחיים שאת כבר שבוע לא ישנה טוב בגללו, ואז תחסוך ממך את הבקשות הבלתי מתחשבות.

גם אם אמא שלך ואת ממש לא באותו כיוון בטוח יש תחום משיק, מלוכד. החכמה היא למצוא בכל אדם, ופרט בהורים ובבני משפחתנו את התחום המשותף דרכו קל להעריך אותם, לספוג מהם, ועל בסיס הנקודה הזאת נבנה הקשר. קשר אוהב מעשיר וחיובי שחוסך גם ויכוחים על נושאים אחרים.

לסיום אני רוצה לומר לך שכמו שאת מתארת את העצבות המגיעה לאחר הכעס, כך תזכי להרגיש את ההתגברות ואת שמחת ההצלחה אחרי שתתקדמי עוד צעד בכיבוד הורים.
אני בטוחה, וגם מאחלת לך, שההצלחה הזאת תאיר את חייך באופן כללי, ותוביל אותך להצלחות נוספות, ותזכי להגביר את תחשובת השייכות לבית ולמשפחה המהווה את הבסיס והעוגן היציב של החיים.


חג שמח!
מוזמנת להגיב ולשאול,
מעיין
maayanett@gmail.com