שאלה
כבוד הרב שלום,
קוראים לי איטן ואני תלמידת תיכון.
אני לומדת לב"ס חילוני ואני חילונית אך אם זאת לכל מי שיש שאלה בקשר לדת הוא פונה אליי וידיד שלי פנה אלי בשאלה ולא ידעתי לענות אליה, לכן אני שואלת אותך ומבקשת ממך, כבוד הרב, לענות לי על השאלה עם הסבר כדי שאני יבין יותר.
השאלה שנשאלה היא:
מדוע דווקא בסוכות ישנים בסוכה ודווקא בפסח אוכלים מצות, 2 חגים אלה קשורים ליציאת מצרים אך מהווים מנהגים שונים, מה ההסבר למננהגים אלה ולמה כל מנהג הוא דווקא בחג הזה?..
תודה רבה מראש,
ובברכת המשך ערב נפלא,
איטן.
תשובה
איטן יקרה,
אני מצרף לך כאן כמה טעמים על מצה ועל סוכה. מקווה שיביאו לך תועלת. הדברים מובאים מתוך ספרי "למעלה מן הזמן" - שבת ומועדי ישראל במשנתו של רבי נחמן מברסלב. ניתן לקרוא באתר לב הדברים
לאתר לב הדברים
או להזמין במשרדי לב הדברים: 02-5667567
מצה בפסח:
ערב פסח...
בכל פינה, בכל סדק מחפשים ובודקים כדי שלא ימצא, חלילה פרור חמץ.
מדוע? מהו פשר ההקפדה החמורה כל-כך על כל גרגר, על כל "צל צילו" של חמץ?
בהגדה של פסח מצוין הטעם לאכילת המצה: "מצה זו על שום מה? על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ".
ואם זהו הטעם היחיד לאכילת המצה - מדוע חמורה כל כך המצאותו של החמץ ברשותנו?
הלא אפשר היה לזכור את החפזון של יציאת מצרים באמצעות אכילת המצה, גם אם באותה שעה ממש ימצא ברשותנו מעט חמץ?!
אלא שאין אנו מקיימים את מצוות התורה רק כזכרון וסמל לארועים הסטוריים - לאומיים. לקיום המצוות ישנם גם טעמים נוספים, עמוקים בהרבה.
בכוחה של מצווה, מלשון צוותא וחבור, לחבר את האדם אל האור האלוקי ה"מסתתר" בכל הבריאה כולה, ואילו עברה, מלשון העברה והרחקה עלולה להרחיקו, חלילה, מן האור הזה, ו"להחשיך" את עולמו הרוחני באטימות וקהות.
על פי יסוד זה ננסה להתבונן במהות מצוות אכילת מצה והאסור שבאכילת חמץ והמצאותו ברשותנו בימי הפסח.
מהו, למעשה, ההבדל בין חמץ למצה? חומרי הגלם הינם אותם חומרים - קמח ומים. ההבדל הוא במצב שבו הם נמצאים.
החמץ - הוא בצק (דהיינו קמח מעורב במים) שתפח, ואילו המצה היא בצק שנאפה בטרם הספיק לתפוח.
ההבדל, לכאורה, פעוט. להכנת מאפה החמץ קשור העפר (ממנו צמחה החיטה), המים (בהם נלושה העיסה), האש (על ידה נאפה המאפה) והרוח (הוא האויר הממלא את העיסה התפוחה). ואילו במאפה המצה נעדר יסוד אחד - הרוח. גם בצורת האותיות של המילים חמץ ומצה נמצא הבדל פעוט בלבד. בשתי המילים קיימות האותיות מ ו- צ, ואילו בין האותיות השונות שבמילים - ח בחמץ ו-ה במצה, קיים הבדל קטן. שהרי די בהוספת קו קטן לאות ה כדי להפכה לאות ח!
שני מצבים אלו, המתבטאים בעיסה כחמץ וכמצה - קיימים גם בנפש האדם. גם בו ישנו מצב של חמץ ולעומתו מצב של מצה, ואף ההבדל ביניהם קטן, ולכאורה חסר משמעות.
"חמץ" - הוא מצב נפשי בו מעורב בנפש האדם יסוד האויר, הרוח, ועל ידו הוא הולך ו"מתנפח". זהו יסוד הגאוה. הרגשת הישות והחשיבות העצמית של "אני ואפסי עוד" אשר היא שרש לכל תאוה ומדה רעה. (אגב, גם ב"סלנג" העממי אנו מוצאים הד לקשר בין יסוד האויר לבין הגאוה, כאשר אנו קוראים למתגאה "מנופח").
"להתנפח" פירושו להראות גדול יותר מן הגודל האמיתי שלך. להדמות כבעל כשרון ומעלות בעוד המציאות אינה אלא - חלל מלא אוויר.
ואילו מציאות ה"מצה" בנפש, לעומת זאת, היא מציאות שבה יסוד האויר נעדר. אדם השרוי במצב כזה איננו מנסה להרשים את סביבתו במה שאין בו. הוא יודע את ערכו ו"גודלו" האמיתי. ודווקא הכרתו בקטנותו ומוגבלותו מאפשרת לו לגדול באמת.
זהו גם ההבדל בין ח ל-ה.
הח', בדומה לשמה כן היא - חטא, מלשון החטאה והחמצה (כמו חמץ), שכן המתגאה מחמיץ ומחטיא את יעודו האמיתי, ומאבד את היכולת להיות מה שהוא באמת.
והה' כשמה - נתינה, כמו שכתוב "הא לכם זרע" (בראשית מ"ז כ"ג), שרק המכיר בערכו האמיתי מסוגל לתת ולהעניק הענקה אמיתית גם לזולתו. האות ח' סגורה מכל צדדיה. פתחה היחידי פונה כלפי מטה והדבר מרמז על מהות מצב החטא וההחמצה - ירידה והשפלה בלבד. ואילו הה', לעומתה, פתוחה גם כלפי מטה וגם כלפי מעלה, להורות, שמי שמכיר בחסרונותיו - יכול לצאת ולהתעלות ממצבו המוגבל.
בחיצוניות, קטן ההבדל בין האות ה' לאות ח', בין האמת לשקר, וכמעט חסר משמעות. אך בפנימיות המרחק בין המתראה כמי שיש בו, ובין מי שיש בו באמת, הלא מרחק שמים וארץ הוא. וכמרחק בין אדם חי ואמיתי לבין דמותו המשתקפת במראה...
אותו מצב נפשי של חמץ נגרם, בין השאר, בעטיה של אכילת חמץ.
והמצב הנפשי של מצה מושפע, כמו כן, מאכילת המצה.
מדוע, אם כן, אין התורה אוסרת לחלוטין את אכילת החמץ?
הסיבה היא, ששבעת ימי הפסח, חג החרות והשחרור מהשעבוד הרוחני, מהווים את הזמן המתאים ביותר לאסור את אכילת החמץ המזיק ואת המצאותו ברשותנו.
לאחר שבוע של "התנקות" זו, ושל אכילת מצת-מצווה, יש בכוחנו "להתמודד" בשאר ימות השנה עם החמץ ועם המצב הנפשי שהוא מעורר, שהרי בסופו של דבר תכלית האדם עלי אדמות היא מאבק לשם קניית שלמותו הרוחנית.
אלא שכדי להאבק בגאוה ובאנוכיות "מצמיחי" כל רע, עליו "לצבור" כוחות בשבעת "ימי ההבראה הנפשית" הללו. ורק אז - לצאת בכוחות מחודשים אל הקרב.
סוכות
החורף בפתח, וכבר נזכרים בתחושה המתלווה להתכנסות הביתה, לישיבה מול התנור החם, בין הכתלים המגינים בפני הקור והרטיבות...
זהו גם זמנם של יבולים רבים - להאסף אל מקום שמור ומוגן.
ודווקא כעת מצווה התורה - "בסוכות תשבו שבעת ימים" (ויקרא כ"ג מ"ב) (למרות שמבחינה הסטורית התחילו אבותינו לשבת בסוכות בחדשים ניסן ואייר ולא בתשרי). דווקא כעת נאמר לנו - "המתינו מעט"... "אל תכנסו עוד אל ביתכם", "צאו החוצה ובנו שם סוכה ארעית, זמנית, כזו שאיננה יכולה לשמש מגן בפני הגשם והצינה"...
שם תשבו, תאכלו, שם תשנו שבעת ימים, ושם, דווקא שם, שמחו בשמחת החג (וכמובא בהלכה: "כמו שהוא דר בביתו כל השנה, כן תהא עתה עיקר דירתו בסוכה. שיכניס לתוכה כליו הנאים ומצעות הנאות, ואוכל ושותה, ולומד ומטייל וישן בסוכה, ואפילו אם מספר עם חבריו - יספר בסוכה" / קצור שולחן ערוך סימן קל"ה סעיף א').
ועוד תמיהה אחרת: לכל אחד משלשת הרגלים, הלא הם החגים המיוחדים לעם ישראל, נתנו חז"ל שם אחר. חג הפסח נקרא "זמן חרותנו", חג השבועות "זמן מתן תורתנו" וחג הסוכות - "זמן שמחתנו".
ובמה התייחד חג הסוכות שזכה לתואר "זמן שמחתנו"? הלא גם בשאר החגים קיים הצווי "ושמחת בחגך" (דברים ט"ז י"ד)? ואם מצד חשיבותו נראה, לכאורה, שדווקא בחג השבועות בו קיבלנו את התורה המיוחדת לנו מבורא עולם, דוקא אז עלינו לשמוח ביותר.
אלא שפני הדברים כך הם.
בפסח - יצאנו מעבדות מצרים. מהי, למעשה, עבדות?
עבדות איננה כרוכה, בהכרח, ביסורים ובסבל. יתכן מצב שבו יחסו של האדון לעבדו יהיה חיובי ומתחשב, אולם דבר זה אינו מוציאו מגדר עבד.
עבד הוא אדם שרצונו משועבד לאחר, שאינו עומד ברשות עצמו. לפי באור זה, מובנת יותר הוראתם של חז"ל: "לעולם יראה אדם את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", וכמאמר הגמרא: "אכתי (עדיין) עבדי אחשורוש אנן (אנו) (מסכת מגילה י"ד)".
אף אנו משועבדים ורק למראית עין נראים כבני חורין. אדונים רבים לנו, השולטים על רצוננו ועושים בנו כטוב בעיניהם, הלא הם קנינינו הגשמיים, הרגלינו, נטיות גופנו ומדותינו, אופיינו, ומעל לכל, אנשים אחרים, שבכדי להיות נאהבים על ידם, רצויים או מכובדים בעיניהם, אין אנו מתנהגים פעמים רבות כפי שראוי לנו לנהוג.
עבדים אנו משום שפעמים מועטות מאד מתגלה בנו הנחישות לאמר "לא" החלטי להרגל, לנטיה, לתאוה, לזולת... וכך אנו מאבדים, לעיתים קרובות, את הקשר עם עצמנו באמת, עד שאין אנו יודעים עוד במה מדובר כשמורים לנו "צאו ממצרים", השתחררו מן השעבוד המר לכל אותם אדונים.
ובכן, בפסח, זמן חרותנו, השתחררנו מן התלות המבישה בקנינים, בדעות נפסדות, בהרגלים, ובאנו אל המדבר הגדול והריק...
שם, באותו מדבר, בנו אבותינו סוכות, ושם, דווקא שם, ללא משען ומבטח גשמי, זכו לשבת ב"צל האמונה" (כפי שמכנה הזוהר את הסוכה) וחזו בהתגלויות מופלאות ובהנהגה ניסית שלא כדרך הטבע.
וכאז כן עתה, מצוה עלינו הבורא בחסדו, לצאת בכל שנה מ"מצרים" הפרטית שלנו, מן ה"מיצר" המשעבד של התלות בקנינים גשמיים ולשבת בסוכה. דווקא בתקופה שבה הזמן הטבעי גורם התכנסות אל הבית, מורה לנו התורה - צאו!
ומבלעדי יציאה כזו אי אפשר לקבל תורה. אי אפשר לזכות לאותה חרות שביכולתה של התורה להעניק. וזהו גם ענין התואר המיוחד "זמן שמחתנו" הניתן על ידי חז"ל לסוכות דווקא.
גם לעבד יש שמחות קטנות, אבל רק מצב שבו נמצאים הכרתו ומעשיו של האדם ב"סוכה", משוחררים מתלות באדונים עריצים, הוא המצב שמעורר שמחה אמיתית.
כשם שהסוכה ארעית כך ארעיים גם כל חיינו, ואין מקומנו הקבוע בעולם הזה.
ידיעה זו לבדה היא היא המשחררת אותנו מן ה"שמחות" וה"מצוקות" הקטנות של חיינו הגשמיים, ומרימה אותנו אל על, לחדווה אחרת, ל"סוכה תהיה לצל יומם מחורב, ולמחסה ולמסתור מזרם וממטר" (ישעיהו ד' ו').
וכך כותב בענין זה רבי נתן (ליקוטי הלכות סוכה ו' סעיף ז'):
"ועל כן סוכה מרמז על חדוש העולם (לעתיד לבוא) כמובא בספרים, שסוכה מרמז על עלמא דאתי (העולם הבא). כי עולם הבא מכונה בשם סוכה, כמו שכתוב "וסוכה תהיה לצל יומם". ועל כן אמרה התורה: צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי, לרמוז על חדוש העולם. שאין קביעות לעולם הזה חס ושלום, רק השם יתברך חידש את עולמו (דהיינו בראו יש מאין המוחלט). ועתיד לחדש עולמו" (דהיינו להפכו לעולם שונה לחלוטין, זך, מרומם ונצחי).
ועוד הוא מוסיף וכותב (ליקוטי הלכות, חזקת קרקעות ג' סעיף ט') "וזהו בחינת סוכה, שאז עיקר השמחה בחינת "זמן שמחתנו", כי סוכה היא בחינת עולם הבא כמו שכתוב "וסוכה תהיה לצל יומם", שזה נאמר על עלמא דאתי... היינו שבאלו הימים, אחרי ראש השנה ויום הכפורים, אנו זוכין לישב בסוכה ולשמוח בתכלית השמחה, כי אנו זוכין עכשיו להמשיך בחינת עולם הבא, שהוא בחינת סוכה, בעולם הזה, שזהו עיקר השמחה, כשזוכין להמשיך (את) העולם הבא (ולטעום משהו מ"טעמו" גם) בעולם הזה... ועל כן אז הוא זמן שמחתנו, כי זה עיקר השמחה, כשמרגישין העולם הבא - עכשיו".
אמנם בכדי לחוש את אותה שמחה עליונה, צריך ה"הכלי" אותו אנו מצווים כעת לבנות, דהיינו הסוכה, להיות שלם ומתוקן כראוי, כי אם אין הסוכה נבנית כהלכתה, אין כח באורות הרוחניים הללו להאיר בנפש היושב בצילה.
"בענין דפנות הסוכה, יש הרבה חלוקי דינים ואין הכל בקיאין..." כותבת ההלכה (קצור שולחן ערוך סימן קל"ד סעיף ב'), "על כן צריכין לעשות דפנות שלמות וחזקות, שלא יהא הרוח מניע אותן". ובענין הסכך היא מורה (שם סעיף ה') "צריך להניח סכך, עד שתהא צלתה מרובה מחמתה, (דהיינו שהסכך יטיל על קרקע הסוכה צל יותר מאשר תאיר שם מבעדו השמש) שאם הייתה חמתה מרובה מצלתה, פסולה מן התורה. ולכן צריכין להזהר להניח כל כך, שאפילו כשיתיבש תהא צלתה מרובה".
כדי להיות שרוי תחת צל ו"השראת" העולם הבא המרומז במצוות סוכה, כדי לרומם את מצב התודעה והתפישה, ולו למשך שבוע בשנה, למקום אחר וגבוה יותר, צריך, ראשית כל, לבנות מחיצות.
דפנות הסוכה, הן המחיצות המפרידות בינינו לבין העולם, צריכות להיות "שלמות וחזקות, שלא יהא הרוח מניע אותן".
אדם שסובל מ"עודף פתיחות", שאין לו גבולות ומחיצות, שרוצה לגעת בכל ושהכל יגע בו - אין לו "דפנות" כלל, והוא משולל אפשרות להתוודע לאור רוחני אמיתי. אך גם זה שיש גבולות לחייו, שלא הכל הוא מתיר לעצמו, עדיין אין בכך די, שכן "רוחות" רבות נושבות בעולם, רוחות תאוה ואנוכיות, כפירה ובלבול.
כולן - חפצות לטלטל איתן את האדם, להסעיר את נפשו כרוח סערה ולבסוף להשליכו ככלי אין חפץ בו אל תהום הריקנות.
על כן נחוץ והכרחי, לשמור את נפשו וכל אשר לו, להציב בפני העולם מחיצות, שלא יתנו לכל דבר הבא מן החוץ להכנס אל הנפש ולטלטלה. ומחיצות אלו צריכות להיות "שלמות וחזקות, שלא יהא הרוח מניע אותן".
מחיצה - מפרידה תמיד בין מה שבפנים ומה שבחוץ.
בפנים, היינו מה שיהודי מורשה להחשף לו - הן המצוה וההיתר, ובחוץ, מה שהוא מצווה - לשמירתו, להתרחק ולהסתייג ממנו - הוא האסור.
בפנים - מצווה, בחוץ - עברה. ומחיצה חזקה צריכה להפריד ביניהם.
"כי דפנות מחיצת הסוכה מורה על גבול הקדושה, ולשם צריך להכניס כל כלי תשמישו ואכילתו ושתייתו ושנתו וכל שאר צרכיו, כולם צריכים להיות בתוך הסוכה דווקא, דהיינו בתוך גבול הקדושה ולא יצאו מגבול הקדושה ולחוץ, היינו בחינת חוץ לסוכה.
...אבל אין לה שעור למעלה (דהיינו שיכולה להתפשט לרוחב כמה שנרצה) כי אדרבה, כל מה שמתרחבת יותר, כדי להרחיב גבול הקדושה" מה טוב (ליקוטי הלכות סוכה א' סעיף א').
ועל כן מהווה מצוות הסוכה דווקא שמירה גדולה על האדם וכל אשר לו, הן בעולם הזה והן בעולם הבא, כי האוסף דעתו וקניניו אל תוך גבול הקדושה - משאיר, ממילא, את האויב והאורב - בחוץ.
"ובזאת הסוכה הקדושה אנו יושבין, והסוכה מגנת עלינו ושומרת אותנו מכל השונאים והרודפים הרוצים להרחיק אותנו חס ושלום (מן הקדושה), כי על ידי כח הסוכה אנו בטוחים בה' יתברך, שנהיה סמוכים ודבקים בו יתברך תמיד לעולם ועד. ואין שום דבר שירחיקנו ממנו יתברך, כי אנו נסתרים בצל סוכה העליונה, שהיא קדושה גבוהה כל כך, עד ששם נתהפכין כל העוונות לזכיות, ובכח החסד הזה שוב אין אנו מתייראין משום הרחקה בעולם, כי בודאי תמיד נשוב אליו יתברך, וסוף כל סוף נהיה נשארים ודבוקים וכלולים בו יתברך, מאחר שזכינו עכשיו לכנוס באור הקדושה העליונה, בצל הסוכה הקדושה... ועל כן לעתיד לבוא תהיה הסוכה דייקא מצלת מן הגהנום, כמו שכתוב "וסוכה תהיה לצל יומם ולמחסה למסתור מזרם וממטר" כי אור הסוכה מגנת ומצלת מן הגהנום. כי הסוכה מהפכת העוונות לזכיות, ועל כן עושין סוכות אחרי יום הכפורים (שבו מתכפרים העוונות) ...והיא נעשית דווקא (כלשון חז"ל בנוגע לסכך) מ"פסולת גורן ויקב" שהם בחינת העוונות שנתהפכין לזכויות", שאפילו מפסולת נעשית מצווה... (לקוטי הלכות יורה-דעה הלכות ספר תורה ב' סעיף ח').
מחיצות הסוכה מלמדות על יחסינו כלפי העולם הזה (גבולות). ואילו הסכך מלמד על יחסינו כלפי העולם הרוחני, העולם הבא. יחס זה מרומז כאמור במילים: "צריך להניח סכך, עד שתהא צלתה מרובה מחמתה".
גם כלפי מעלה אין אנו "מתפרצים". גם שם מסוכן שיהיה הכל "פתוח".
מתוך ענוה, והכרת מוגבלותנו, אנו מצמצמים גם את האור הבא מן השחקים.
רוצים ב"שמש", אבל ב"מדה". מרשים לה רק להסתנן בקוים דקים מבעד לצל הסכך. "צלתה מרובה מחמתה" - יותר צל מאשר אור, יותר גבול מאשר התגלות. וגם בזה אנו בונים כלים מדויקים ומתאימים להכיל את השפע האלוקי.
"כי הסוכה היא צלתה מרובה מחמתה, שזהו בחינת צמצום המוחין (הדעת) שהם בחינת "חמה". וזהו עיקר תקון הקדושה לעשות צמצום אל רבוי האור. כי "רבוי השמן גורם כבוי הנר", ועיקר השבירה (דהיינו נפילת מצב העולמות למקום ירוד ונמוך בו אנו נמצאים) הייתה על ידי רבוי האור (כמובא בקבלה שלא היו די כלים בתחילת הבריאה להכיל את האור האלוקי הגדול ולכן, כביכול, "נשברו" העולמות ונפלו ממעלתם), ועל כן עיקר תקון הקדושה על ידי הצמצום, וזה בחינת התקון של כל המצוות לעשות צמצום וכלי אל האור. וכל אחד ואחד כפי אשר זכה לעשות מצוות בזה העולם, כן נעשין מהם לבושין, שהם צמצומים וכלים, אשר בהם יזכה לקבל האור הגנוז והצפון (לעתיד לבוא), שאי אפשר לקבלו כי אם על ידי כלים...
...וזה בחינת מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, ש"לעתיד לבוא הקדוש ברוך הוא מוציא חמה מנרתיקה, צדיקים מתרפאין בה ורשעים נדונין בה"
"חמה" - זה בחינת אור השכל (האלוקי) שהיה גנוז וצפון עד אז ועל ידי רבוי האור (הדעת הרוחנית) שיתגלה אז - צדיקין מתרפאין ורשעים נדונין, כי הצדיקים יתענגו מזה ויקבלו חיות ורפואה מזה, כי בשביל זה יגעו וטרחו כל ימיהם בעבודת ה', היינו כי על ידי המצוות שעשו והכינו בעולם הזה. על ידי זה זכו לעשות כלים ולבושין, ועתה זוכין לקבל בתוך אלו הכלים והלבושין את האור הגדול.
...אבל "רשעים נדונין בה", כי הם "נכווים", על ידי האור הגדול, מאחר שאין להם כלים במה לקבלו, מחמת שלא עשו מצוות בעולם הזה" (ליקוטי הלכות סוכה ג' סעיף ו').
לרוחב הסוכה, כפי שציינו, אין גבול, רק שיהיה האדם מוקף מחיצה. אך לגובה - יש, וכמו שאמרו חז"ל "סוכה שהיא גבוה למעלה מעשרים אמה (בערך שנים עשר מטר) - פסולה".
וטעמם: "למעלה מעשרים אמה אין אדם עושה דירתו דירת ארעי אלא דירת קבע (מפאת הגובה הרב), ואנן סוכה דירת ארעי בעינן" (ואנו מעונינים דווקא בדירת ארעי - שזה עיקר ענינה ומצוותה של הסוכה). ועוד טעם נתנו לדבר "למעלה מעשרים אמה - לא שלטא ביה עינא" כלומר שלמעלה מעשרים אמה אין עינו של היושב בסוכה "שולטת" דהיינו מבחינה בלי מאמץ, בסכך. ואנחנו חפצים שהסכך יהיה ניכר ונראה לעין.
הלכה זו, כפי שמבאר רבי נחמן, מתייחסת גם לשני סוגי תפישה ודעת הקיימת באדם, אותם הוא מכנה: "שכל פנימי" ו"שכל מקיף" וכלשונו (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה ז' סעיף ו'): "כי מה שאדם מבין ומשיג בשכלו, זה בחינת פנימי, כי זה השכל נכנס לתוך שכלו. אבל מה שאין יכול (עדיין בשלב זה) להכנס לתוך שכלו, דהיינו מה שאי אפשר לו להבין, זה בחינת מקיפים, כי זה הדבר מקיף סביבות שכלו, ואי אפשר לו להכניסו בפנים בתוך שכלו, כי אי אפשר לו להבין זאת, מחמת שהוא בחינת מקיף אצלו".
האיסור להגביה את הסוכה למעלה מעשרים אמה, מרמז, לדברי רבי נתן, על האיסור לחקור ולהתעמק במה שעבורי אינו נתפש, דהיינו שעדיין הוא "גדול עלי" ואיני מסוגל לקלטו ולהבינו.
והוא מבאר (ליקוטי הלכות סוכה א' הלכה ב'): "וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (מסכת סוכה ב') "סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה - פסולה", שהם בחינת שני "יודין" (האות יו"ד, שמספרה בגימטריה - עשר, ו"שני יודין" שווה עשרים), שהם בחינת שני השכליות, דהיינו שכל פנימי ושכל מקיף, כי השכל הוא בחינת יוד (כמובא בדברי רבי נחמן) ולמעלה מאלו העשרים אמה, דהיינו למעלה מהמקיף - לא "שלטא ביה עינא" (לא שולטת "עין השכל" והתבונה), ואסור לכנוס לפנים ממחיצתו להסתכל לשם, ועל כן אסור להגביה הסכך יותר למעלה מעשרים אמה כי "במופלא ממך אל תדרוש" (מסכת חגיגה י"ג).
כי אי אפשר להסתכל כי אם בהמקיף הסמוך אליו, ומי שנכנס לפנים ממחיצתו הוא יוצא מגבול הקדושה. ועל כן הסוכה פסולה לגמרי אם היא גבוהה למעלה מעשרים. וזה שאמרו רבותינו ז"ל "למעלה מעשרים אמה אין אדם עושה דירתו דירת ארעי אלא דירת קבע, ואנן סוכה דירת ארעי בעינן", כי הסוכה, שהיא בחינת המקיפים צריכה להיות דווקא דירת ארעי, דהיינו שלא יטעה חס ושלום, שכבר זכה לשלמות הדעת, מאחר שזכה לאיזה השגה (והבנה רוחנית) כי "גבוה מעל גבוה שומר" (קהלת ה' ז') ו"לגדולתו אין חקר", ועל כן אסור לקבוע דירתו בסוכה זו, כי אם שתהיה דירת ארעי לפי שעה (דהיינו) להשתדל ולטרוח בעבודת ה' לזכות להשגה אחרת, ו"לצאת מסוכה לסוכה" - כי "תכלית הידיעה שלא נדע" (שהדעת הרוחנית שהאדם קונה אסור לו "להתקע" בה, רק לדעת שעדיין יש עוד הרבה להשיג ולהבין ולהתעלות, עד שיחוש שאינו יודע כלום, ואז יתעורר ביתר שאת ללמוד ולהשיג יותר). ומי שאוחז בבחינת התכלית הזאת, אזי "סוכתו", דהיינו השגתו, היא בבחינת דירת ארעי תמיד, כי מתייגע תמיד להשיג יותר. ובזה תלוי שאינו הורס (את גבולותיו) לעלות אל ה', להכנס לפנים ממחיצתו, מאחר ששפל בדעתו ואוחז בבחינת התכלית שאינו יודע כלום. איך יבוא להסתכל עוד יותר למעלה ממנו? רק מייגע להשיג (השכל) הסמוך (והשייך) אליו, ובזה תלוי קיום דעתו, כי זה עיקר התכלית, וזוכה להשיג תמיד השגות חדשות.
אבל מי שרוצה להסתכל למעלה ממחיצתו וזה מחמת שסובר שהוא יודע כבר השגתו יתברך, שמתפאר שמותר להכנס לפנים, ואזי בודאי דירתו "דירת קבע", כי אינו מייגע לצאת מסוכה לסוכה, ואזי הוא קלקול הדעת לגמרי, כי מי שסובר שהוא יודע משהו בהשגתו יתברך אינו יודע כלל, ועל ידי כניסתו לפנים ממחיצתו הורס דעתו לגמרי, כי יוצא חוץ מגבול הקדושה, ועל כן סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים פסולה, מחמת שעושה דירתו דירת קבע".
כל הלכות הסוכה, אם כן, עוסקות בענין הגבולות. כלפי העולם, כלפי "השמים" וכלפי מה שלמעלה מתפישתי. והנה, דווקא הענו, השפל בדעתו ומוכן להגביל את עצמו, בונה כלי לאור הלא מוגבל והאין סופי של ה'. ולעומתו החפץ, בגאוותו, להרוס גבולותיו ו"לתפוש" בדעתו את האין סוף, "הורס" כליו ונמצא ריק וחסר מכל אור.
בתוך הגבול - מאיר האין גבול.
והחפץ באין גבול "בלי כלים" - מוטל דווקא הוא בשביו המר של הגבול.
דברי תורה לפרשת השבוע
החלק הכי טוב בשולחן השבת שלכם: רעיונות קצרים, עמוקים ונגישים על פרשת השבוע היישר לתיבת המייל שלכם