שאלה
רציתי לשאול שאלה לגבי הצפיה לביאת המשיח, שידוע שזה אחד מעיקרי האמונה, ושכל יהודי צריך להתפלל ולצפות למשיח. לי באופן אישי קשה קצת בענין זה מכיון שידוע שלפני ביאת המשיח יהיו צרות גדולות (ויתכן שאנחנו כבר בתחילת זמן זה) וגם תהיה מלחמת גוג ומגוג, ורק שליש מהעולם ישארו בחיים. וכמו כן, גם מעם ישראל לא כולם יזכו לכך רק מי שבאמת ראוי. ומי אמר שאני ומשפחתי אכן ראויים? ואולי לא נזכה? וגם כל הצרות והמלחמות שצריך לעבור עד שתבוא הגאולה כל זה מפחיד אותי, ולכן כשאני מתפלל לביאת המשיח אני לא מרגיש בלב שלם שאני אכן מצפה לכך.
בשכלי אני מבין שיהיה טוב לעם ישראל בכלל אך ברגש קשה לי להתפלל על דבר שהוא כביכול קשה וכרוך בסבל ואולי לא אזכה לו.
אני מאוד מבקש שהתשובה תהיה לא לגבי עם ישראל בכלל אלא תשובה שתסביר לי בתור יחיד.
תשובה
לפני שאתייחס לשאלתך החשובה, מן הראוי היה להעמיד כמה מדברייך על דיוקם, כתבת כך: "ידוע שלפני ביאת המשיח יהיו צרות גדולות, וגם תהיה מלחמת גוג ומגוג, ורק שליש מהעולם ישארו בחיים, וכמו כן גם מעם ישראל לא כולם יזכו לכך רק מי שבאמת ראוי", וכו'.
הדברים בהחלט לא מדויקים. פסוקים רבים בנביאים ובדברי חז"ל מתארים את תהליך הגאולה והמאורעות הקודמים לה, אולם גם לאחר העיון בכל אלו עדיין אין הדברים ברורים כל צרכם עד שהרמב"ם בעצמו, בעסקו בסוגיה זו, מסכם אותה למעשה במילים הבאות: "וכל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו" (יד החזקה, שופטים, הלכות מלכים פרק י"א סעיף ב'). יתכן שמלחמת גוג ומגוג כבר היתה, יתכן שהיא מתרחשת עתה אבל מבחינה רוחנית (לא שזה מנחם), יתכן שעוד דקות ספורות יתהפך עלינו הגלגל לטובה וישועות עצומות יתגלו בכל פינה. הכל אפשרי, אבל בדבר אחד אין כל ספק: האופן שבו יתרחשו הדברים תלוי רק בנו! אם נוסיף בתשובה, בתפילה ובמעשים טובים, "נתרום" את כוחנו הרוחני לגאולה באופן של חסד, ואם נתרפה וניפול לזרועות היאוש וההרגל, יתכן שאנו מחזקים בזה את כח הגאולה באופן של דין, חלילה.
גם בענין "לא כולם יזכו לכך" אתה טועה. הבטיחנו ה' על ידי נביאיו בפסוקים רבים מספור, שהוא עתיד לגאול אותנו כולנו, כ-ו-ל-נ-ו, בלי יוצא מן הכלל. בין בחסד ובין בדין, עתידים ישראל לעשות תשובה, וכמו שמבטיח הנביא יחזקאל, בדבריו הנרגשים לעם: "כה אמר ה' אלוקים: הנני אני ודרשתי את צאני. מכל המקומות אשר נפוצו שם ביום ענן וערפל. אני ארעה את צאני ואני ארביצם נאום ה' אלוקים. את האובדת - אבקש, ואת הנידחת אשיב, ולנשברת אחבוש, ואת החולה אחזק" (יחזקאל ל"ד פסוקים י"א, ט"ז).
הכל יתוקן. הכל, בסופו של דבר, יבוא על מקומו בשלום, כל נשמה, כל גוף, כל משפחה וכל שבט. והמנהיג של כל התהליך המופלא הזה יהיה כמובן המשיח שלו אנו מצפים. "והקמותי עליהם רועה אחד ורעה אתהן, את דוד עבדי, הוא ירעה אותם והוא יהיה להם לרועה ואני ה' אהיה להם לאלוקים ועבדי דוד נשיא בתוכם, אני ה' דיברתי" (יחזקאל ל"ב פסוקים כ"ג - כ"ד).
עבודתנו, אם כן, בדור שהוא לכל הדעות עקבו של משיח, היא להתכונן לביאתו. לצפות לו עד כלות. ברור שמי שחש עצמו אובד דרך, נידח, נשבר וחולה, כלשון הנביא, וודאי מצפה יותר לבואו של הרועה שיבקש אובדים ישיב נידחים, יחבוש נשברים וירפא חולים. אולי פשר הצרות הפוקדות אותנו, (מלבד כל הסיבות השמורות ליודע תעלומות) באות להזכיר לנו, לנו שומרי מצוותיו ויודעי תורתו, עד כמה גם אנו אובדים* עד כמה נפוצנו גם אנו ב"יום ענן וערפל" לדרכים לא טובות, למנהגים קלוקלים, לשטחיות ורדידות דעת ולב.
תאמר: הכל טוב ויפה, אבל אני שאלתי על המחיר, מהו המחיר שצריך כל אחד לשלם, ומנין יקח את הכח לשלם אותו, עבור ביאת הגואל? הרי כך, בעצם, שאלת: "וגם כל הצרות והמלחמות שצריך לעבור עד שתבוא הגאולה, כל זה מפחיד אותי"...
המחיר, כאמור, תלוי בנו. נשתפר - ירד המחיר, נידרדר - יעלה, אבל מחיר יש בכל מקרה, ובזה אתה צודק. ולא בכדי תיארו חז"ל את תהליך החושך הקודם לאור הגאולה במילים "חבלי משיח".
אבל דווקא הגדרת היסורים במילה "חבלים" היא היא שנותנת מענה לשאלה היותר חשובה, מנין ניקח כח לשלם אותו? למה שנרצה, בעצם, שזה יקרה, אם זה כרוך ביסורים?
"כמו הרה תקרב ללדת, תחיל תזעק בחבליה כן היינו מפניך ה'" מתאר הנביא את זמן הגאולה (ישעיהו כ"ו פסוק י"ז) ומוסיף (פסוק י"ח): "הרינו חלנו, כמו ילדנו רוח". ומבאר המהר"ל (נצח ישראל פרק ל"ו): "כמו שכל הפסד הוא שינוי, כך כל הויה שינוי בעולם, והוא ניקרא חבלי משיח. וניקרא "חבלי" כמו שהאשה יגיע לה חבלים מפני השינוי של הוית הולד הבא לעולם, שכל הויה הוא שינוי ומצד ההויה החדשה הוא שינוי. וכך כאשר יצא לפועל ענין חדש, הוא עולם המשיח... ודבר זה הוא שינוי בודאי, ולפיכך יהיה חבלי משיח, כי כמו אישה כאשר יצא הולד לעולם יש לה חבלים".
עומדים אנו לפני שינוי מציאות העולם באופן מהותי ביותר. שינוי זה, מבאר המהר"ל, כרוך בהכרח בחבלי לידה. צער הלידה אמנם גדול, אבל משיצא הולד לאויר העולם, כמו כל ולד, תחוש גם אימו, דהיינו אנחנו, שבשביל תינוק כזה כדאי היה כל הסבל שקדם לבואו.
ושוב נחזור לנמשל. תיתכן בודאי לידה קלה ומהירה (גאולה בחסד) או חלילה קשה וארוכה (גאולה בדין) והכל תלוי בתפילות ובמעשי היולדת והקרובים לה, דהיינו אנו כולנו!
וכך כתב אודות סוגיה זו ה"מאור עינים" (פרשת "כי תשא"): "דרך משל - כשהאישה רוצה לילד הוולד ובוודאי יהיה לה תענוג גדול אחד שתלד הוולד, אך קודם שתבוא אל התענוג יש לה צער וחבלי לידה... וזה נקרא "חבלי משיח".
ומבאר המלבי"ם (על חבקוק ג' פסוק ט"ז) שאדרבא, ככל שירבו חבלי הלידה סימן ואות הוא כי הולכת היא ובאה כלשונו "כי ישראל יהיה קבלה בידיהם שאי אפשר שיגאלו רק מתוך צרות גדולות ורעות, שהם חבלי משיח שידמו כחבלי יולדה שכל שיגדלו החבלים כן תגדל התקווה כי הישועה קרובה שיוולד הוולד כמו כתוב "כמו הרה תקרב ללדת, תחיל תזעק בחבליה... הרינו חלנו כמו ילדנו רוח", שבעת הצרות הגדולות יולד אצלם רוח תקווה וביטחון שהצרות הם סימן התשועה והגאולה".
ועדיין קשה, מהו בדיוק אותו "וולד", מהו בדיוק אותו אושר מקווה של הגאולה שבעבורו כדאי לסבול הכל? בדיוק בנושא זה מצאנו דיון בין חכמי ישראל (תלמוד בבלי מסכת סנהדרין צ"ח) "אמר עולא: ייתי ולא אחמיניה" (יבוא משיח ולא אראנו) וכן אמר רבה ייתי ולא אחמיניה, (ולעומתם) רב יוסף אמר: ייתי ואזכה דאיתיב בטולא דכופיתא דחמריה" (יבוא ואזכה לשבת בצל צואת חמורו) ומפרש רש"י: "ובלבד שאראנו".
מפחד הצרות והנסיונות שיקדמו לבוא המשיח, מפחד חבלי משיח, מעדיפים אפילו ענקי עולם כעולא וכרבה לא לחיות בתקופה זו. אולם רב יוסף לעומתם, למרות אותם חבלים וקשיים, מאחל לעצמו לחיות בתקופה זו, ואפילו יזכה רק "לשבת בצל צואת חמורו של משיח". שאין לך הגדרה של שפלות ונמיכות גדולה מזו.
כל זה בתנאי אחד, כלשון רש"י: "ובלבד שאראנו". ונשאלת השאלה: מה יש שם לראות?
מבאר המהר"ל (נצח ישראל פרק ל"ו) פירוש דעת רב יוסף שאמר "ייתי ואחמיניה ואשב בצל יציאת החמור שלו. כי העולם הזה גשמי ביותר, ועולם המשיח יהיה נבדל יותר. נאמר שאם לא אפשר לי להיות עם המשיח ולהיות עמו, רק אשב ואשתתף במדרגה הפחותה, אם אשתתף בזה די לי, שגם בזה יקנה האדם מעלה עליונה, במה שהוא בדור עם המשיח, ויקנה מעלה האלוקית. שהרי העולם הזה, המעלה הגדולה שלו, אינו שוה למעלה הפחותה שהיא בתכלית הפחיתות (בעולמו) של משיח"!
מה שנראה שם, מה שיחווה מי שיעבור את חבלי הלידה בשלום, ויראה את אורו של עולם חדש, יהיה מראה כל כך זך, כל כך אחר מכל מה שאנו מכירים ומסוגלים לדמיין, עד שאפילו הכי נמוך שם יהיה יותר גבוה, יותר מואר, מכל מה שחוינו עד כה! כותב המהרש"א (סנהדרין צ"ח דיבור המתחיל "כל גבר"): "מדמה ישראל בעת גאולתן לקטן שנלד דמי והקב"ה מולידן".
מי שהולך להיוולד כאן, מי שכל הצירים הללו יולידו אותו לתוך אורו של עולם אחר וטהור יותר הם אנו בעצמנו!
מאי משמע? וכי אין אנו קיימים? וכי לא נולדנו? וכי לא ראינו מאורות מימינו? ואולי, דומה בעינינו כי תבוא הגאולה לגאול רק את החילונים מבערותם, להפכם לשומרי מצוות, ומה יש למשיח לחדש לנו? (מעבר להפסקת המלחמות, טיפול באוברדרפט התופח או סילוק המחלות והפחדים מן העולם).
"העם ההולכים בחושך, ראו אור גדול", אומר הנביא. נכון, אנחנו "הולכים", עושים מה שביכולתנו, פחות או יותר. משתדלים. אבל אנחנו הולכים ב"חושך", כי ליבנו ריק ואטום מאור ה' ומהשראתו הקדושה. כי אם דוד המלך זעק: "הושיעה ה' כי גמר חסיד, כי פסו אמונים מבני אדם", אמונתנו שלנו בודאי גם היא שסועה קרועה, וזקוקה נואשות לידו המרפאת של הגואל. כן, אנחנו הולכים, אבל אנחנו בחושך וכל לב מבין המביט לימין ולשמאל יכול למשש גם במחוזותינו את האפילה. אנו מאמינים, ואנו מקווים, שלא לנצח יימשך החושך הזה שאנו מהלכים בו. ולכך אנו כמהים, גם במחיר חבלי לידה, לבוקרו ולאורו של עולם חדש.
וכל "הולך", המשתדל ומתפלל ועושה בכנות ככל יכולתו להאיר את חייו, בודאי יזכה עם כל אחינו בית ישראל הנתונים בצרה ובשביה, ליומו של "אור גדול", אורו של משיח הקרב ובא.
דברי תורה לפרשת השבוע
החלק הכי טוב בשולחן השבת שלכם: רעיונות קצרים, עמוקים ונגישים על פרשת השבוע היישר לתיבת המייל שלכם