שאלה
רציתי לשאול שאלה שמציקה לי ביותר, וגם לנשים רבות מאוד (חברותי, שכנותי, מכרות וכדו'). אלא שיש לי תחושה פנימית, שאולי המכתב הזה לעולם לא יתפרסם מפני שאולי אין, פשוט, שום תשובה לשאלה החשובה הזאת. והרי היא:
איך, לפי היהדות, אמורה לעבור ההשכלה התורנית לנשים נשואות?
נכון שאין ההתפתחות הרוחנית מחייבת דוקא מדריך רוחני, וזו בהחלט יכולה להיות גם מדריכה - אבל בדרך כלל, גברים, מתוקף היותם לומדים זמן רב יותר, הם הצוברים את הידיעות הרבות יותר, והם המסוגלים להשיב על בעיות רוחניות יותר מנשים. צאו וחשבו רק כמה מספרן של הנשים המרצות מול הרבנים המרצים... מובן שהגברים בתחום התורני רבים ובולטים יותר מן הנשים.
הנשים תפקידן לשבת בבית, לנהל אותו ולגדל את הילדים. הגברים הם הלומדים והצוברים ידע יהודי מקורי. בד בבד, הנשים היושבות בבית, אם הן מנסות לעשות עבודה רוחנית ולהתקרב לה', חייבות סיוע וגיבוי תורני. כיצד הן אמורות לקבל אותו?
מובן, שישנו מענה ראשוני, בסיסי ואוטומטי: הבעל שלך יענה לך.
אבל מה אם הבעל שלי אינו יודע ו/או אינו מתעניין, ו/או אינו מבין?
מדוע לגברים יש רב, ולנשים אין?
כיצד לאורך כל ההיסטוריה היהודית שלנו קיבלו נשים את המענה לצרכיהם הרוחניים? האם הסתפקו תמיד במה שיכול היה הבעל לספק, והדחיקו - הדחקה שיש עמה נזק רב - את שאר צרכיהם הרוחניים שלא נענו?
מצפים מאתנו שנחנך את ילדינו לתורה, שנגדל אותם לאהבת ה', שנהיה סבלניות, שנהיה - כמובן - תומכות בבעלינו ומציעות להם תמיד אוזן קשבת, לב חם, רגישות והבנה... כל אלה דורשים מהאדם הרבה מאוד עבודה עצמית והתפתחות רוחנית. מנין אנחנו אמורות לשאוב את המשאבים הנדרשים לכך?
בתודה,
אני
תשובה
לפני שניגש להתייחס בפרוטרוט לשאלה הנכבדה נביא את לשון ההלכה המתייחסת למה שאת מכנה "השכלה תורנית לנשים נשואות". כותב השולחן-ערוך (יורה דעה, הלכות תלמוד תורה סימן רמ"ו סעיף ו'): "אישה שלמדה תורה יש לה שכר, אבל אינו כשכר האיש, מפני שלא נצטוותה, וכל העושה דבר שאינו מצווה עליו לעשותו אין שכרו כשכר המצווה שעשה, אלא פחות ממנו. ואף על פי שיש לה שכר ציוו חכמים שלא ילמד אדם בתו תורה. במה דברים אמורים? בתורה שבעל-פה. אבל תורה שבכתב לא ילמד אותה לכתחילה, ואם לימדה אינו 'כמלמדה תיפלות'".
ומוסיף הרמ"א שם: "ומכל מקום - חייבת האשה ללמוד דינים השייכים לאשה".
כמובא, אם כן, בהלכה זו, מותר לנשים ללמוד תורה אבל הדבר לא מומלץ. בעיקר מדובר כאן על לימוד הגמרא, שהוא לימוד של סברא ועיון. היו כמובן יוצאות מן הכלל הזה שכן למדו אבל למעשה הכיוון ברור: לא לזה הנשים זקוקות.
מה כן צריכות וחייבות הנשים ללמוד? "דינים השייכים לאשה". פשוט, שמה שמוטל עליה לקיים, צריכה האישה ללמוד, אחרת מנין תדע?
אחד המקורות לדין זה מופיע בתורה בספר דברים (פרק ל"א פסוק י"ב): "הקהל את העם, האנשים והנשים והטף... למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה' אלוקיכם, ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת".
ומבאר רש"י (על פי האמור במסכת חגיגה דף ג'), האנשים - ללמוד, והנשים - לשמוע. "ללמוד" כלומר להשכיל ולהבין טעמי כל דבר וסברותיו, ו"לשמוע" כלומר לקבל את המידע התורני הנחוץ להם.
וכותב אור-החיים הקדוש על פסוק זה: "למען ישמעו - פירוש שישמעו מצוות התורה שחייבין הם לעשות. ודבר זה שווים הם בו, שגם הנשים חייבות במצוות לא תעשה ובמצוות עשה שאין הזמן גרמא".
ובכן, נפסק להלכה שאלו הם הדינים והנושאים השייכים ומוטלים על האישה ללמוד בדיוק כמו האיש: מצוות לא תעשה ומצוות עשה שלא הזמן גרמן.
היכן, אם כן, מקומם של הנושאים שציינה השואלת הנבוכה כמו "התפתחות רוחנית", "עבודה עצמית" וכו'?
כותב ה"ביאור הלכה" במשנה ברורה סעיף א', בשם ספר החינוך, שיש שש מצוות עשה מן התורה שקיומן תמידי (ומובן שהן בגדר ש"אין הזמן גרמן"), וכלשונו, "לא יפסקו מעל האדם אפילו רגע אחד כל ימיו, וכל זמן וכל רגע שיחשוב בהן קיים מצוות עשה ואין קץ למתן שכרן". והן: אמונה בקיום ה', שלילת האמונה באלוהותו של שום נברא, ייחוד ה' (דהיינו האמונה שהכל נמצא תחת השגחתו ועינו הפקוחה), אהבת ה', יראת ה', ושלילת כל מחשבת כפירה.
מצוות אלו הן מצוות "רוחניות", מצוות התלויות בלב. הן מוטלות על האישה כמו על האיש, וכשם שחובתה ללמוד כל דין השייך לה למעשה, כך גם חובתה ללמוד דינים וענינים השייכים למצוות תמידיות אלו.
דומני שכל הנושאים של התפתחות רוחנית, קירבת ה', אמונה וביטחון וכיוצא בהם, כלולים בשש מצוות עשה אלו. נמצאנו למדים, בטרם נרחיב על כך את הדיבור, שאכן אין אלו "מותרות" ו"שגעונות" של נשים, כי אם חובה הלכתית גמורה המוטלת עליהן ועל הגברים בשווה.
מי אמור ללמד את הדברים הללו? מי אמור למלא עבור הנשים את המצברים הנחוצים כל כך לקיום כל המצות כולן? כתבת: "מובן שישנו מענה ראשוני, בסיסי ואוטומטי, 'הבעל שלך יענה לך' ".
נכון שמוטב, כמו בכל ענין הלכתי, שגם בעניני עבודת ה' ותיקון הנפש יהיה הבעל "המדריך הרוחני" של אשתו. אבל אם אינו מסוגל להיות כזה, האם "פקע" חיובן של ששת המצוות?
מי שנשואה לבעל שאינו בקי בהלכה, האם היא יכולה לזלזל בהלכות בטענה 'בעלי אינו יודע'? בוודאי שלא. היא תלך מן הסתם ותלמד בספרים, בשיעורים מפי רב או מפי רבנית את החומר החסר לה, והוא הדין בעניינינו.
לימוד והשתלמות במצוות אלו, למעשה, חשובים ונחוצים יותר מהרבה לימודים אחרים שאנו עוסקים בהם, והשלכות הלימוד הזה, מביאות אור לכל החיים.
כבר כתב הרמח"ל בהקדמת ה"מסילת ישרים", בחובת ונחיצות הלימוד הזה:
"אם לא נסתכלנו ולא עיינו מה היא היראה האמיתית ומה ענפיה, איך נקנה אותה ואיך נימלט מן ההבל העולמי המשכח אותה מלבנו? האהבה - כמו כן, אם לא נשתדל לקבוע אותה בלבבנו בכוח כל האמצעים המגיעים אותנו לזה, איך נמצאה בנו? מאין יבוא הדבקות וההתלהטות בנפשותינו עימו יתברך ועם תורתו, אם לא נשעה אל גדולתו ואל רוממותו, אשר יוליד בלבנו הדבקות הזה? איך תיטהר מחשבתנו אם לא נשתדל לנקותה מן המומין שמטיל בה הטבע הגופני? והמידות כולן, הצריכות כמו כן תיקון והישרה, מי יישרם ומי יתקנם, אם לא נשים לב עליהם ולא נדקדק בדבר דקדוק גדול?"
היום יש ברוך ה', שפע של שיעורים וספרים וקלטות, בעניני מוסר וחסידות, עבודת ה' ותיקון המידות, והם זמינים לנשים בדיוק כמו לגברים. צריך רק לחפש ולבקש עד שמוצאים מה באמת מעודד ומחיה. מה נותן כלים ועצות מעשיות לחיים, מה מרומם את הנפש ומה מחנך באמת לאהבת ה' וליראתו.
וכל זה, כאמור, אינו ענין ש"בדיעבד" ולא "המצאה" של נשים משועממות או "רוחניות" מדי, כפי שיש, אולי, מי שמנסה להציג את הדברים. הלוואי, כדברי הרמח"ל, שהגברים היו עוסקים בנושאים הללו יותר ברצינות ויותר לעומק, כי נושאים אלה, הם דווקא עיקר רצונו של ה' מאתנו. וכלשונו ב"מסילת ישרים" בהקדמה: "היתכן שייגע ויעמול שכלנו בחקירות, אשר לא נתחייבנו בהם, בפלפולים אשר לא יצא לנו שום פרי מהם ודינים אשר אינם שייכים לנו. ומה שחייבים אנו לבוראנו חובה רבה (דהיינו עניני טהרת הלב, האהבה והיראה, כדבריו שם) נעזבהו להרגל ונניחהו למצוות אנשים מלומדה?"
ומי יודע, בפרט בדור הזה, שמא תפקידן של הנשים לרומם את המצוות החשובות הללו, התלויות בלב. אולי בזכותן ובזכות עיסוקן בעניני אמונה והשגחת ה', יתקרבו גם הגברים אל מקומם הראוי והנכון.
וכך מתאר גם רבי נחמן ב"סיפורי מעשיות". במעשה ממלך וקיסר (בסופו), הביאה בת המלך, והיא דווקא, את העולם אל תיקונו, ובכלל זה את בן זוגה. וכלשונו שם: "ענתה הבת קיסר ואמרה... ואתה בן מלך (היינו החתן שלה באמת), נלכה וניסעה. ושבו לביתם".
את הגילוי לאיש, שהוא הינו "בן מלך", ומהו הקשר העמוק והפנימי שלו למלך עולם, דווקא אשתו מגלה לו...
דברי תורה לפרשת השבוע
החלק הכי טוב בשולחן השבת שלכם: רעיונות קצרים, עמוקים ונגישים על פרשת השבוע היישר לתיבת המייל שלכם