מדשית טובה, מדשית רעה: איך יוצאים מזה?

מדריכה יקרה – שלום.

המצב שאת מתארת אינו נדיר, וכניסה של מדריכים באותה קבוצה (וגם באותו צוות) ל"תפקידים" שונים ולעתים מנוגדים/משלימים, מוכרת ומטרידה מדריכים רבים. לעתים גם מדריכים שמסתדרים ביניהם מחלקים ביניהם – באופן רשמי או לא – תפקידים במישורים שונים, ובסה"כ זו נטייה טבעית והגיונית. אבל דווקא בגלל שאנחנו נמשכים מאוד חזק ל"תיוג" וסימון של עצמנו ושל אחרים באמצעות תוויות, חשוב להיות מודעים לכך ולבחון לעומק את העניין. המודעות שמביאה אותך לשאול את השאלה יכולה לשמש לכולנו ציון דרך ולאפשר לנו לעסוק בנושא החשוב והמטריד הזה.


[כיף וחובה בהדרכה]
כמו הרבה דברים אחרים, יש לנו בהדרכה שלל משימות וחוויות. חלקן "כיפיות", קלילות ומהנות, וחלקן יותר מכבידות או מעיקות. החוויה הזאת משותפת הן למדריכות והן לחניכות. המטרה היא, כמובן, לנסות ולהגיע לתמהיל מאוזן בין הקצוות וכך להשיג חוויה טובה אבל גם מועילה ומשמעותית. אני בהחלט מסכים איתך שקשה להגיע לאיזון הזה כאשר כל אחת מהמדריכות מייצגת קו "טהור" המנוגד לזה של המדריכה האחרת. לא ייתכן שאת תהיי הקשוחה והיא תהיה ה"רכה". לא ייתכן שאחת תהיה ממונה על החוקים והעונשים והאחרת תעסוק בחלוקת ממתקים ובובות פרווה. במילים אחרות, כל מדריכה צריכה במידה מסוימת להתנהג כאילו שאין איתה עוד מדריכה. היא צריכה להיות "מאוזנת" כאילו שהיא המדריכה היחידה בקבוצה. כמובן שזה לא מתמטי ואיזון מושלם לא קיים, אבל בטח שלא כדאי להגיע למצב שבו אתן – והחניכות – מזהות מדריכה אחת כ"קשוחה" ואת השנייה כ"חמודה".


[תיאום הדוק בין מד"שיות]
את כותבת שאת צריכה שותפה ואת צודקת לגמרי. הנקודה היא שגם אם המדריכה שאיתך מרגישה שהיא לא ממש ממש צריכה אותך כשותפה, עדיין מוטלת עליה החובה לעבוד איתך בשיתוף פעולה. זה לא באמת נתון לבחירה שלה.וגם את, אם את אוהבת להיסחף אל השעות הקטנות בהשקעה בלתי פוסקת, וחשוב לך שהשותפה תהיה איתך כל הדרך – זו גם ציפייה בעייתית. כלומר, חלק מהמושג "שותפות" אומר שכל אחד מהצדדים עושה ויתור מסוים לטובת עצם המנהיגות המשותפת של הקבוצה. האם היית יכולה להיות מדריכה הרבה יותר טובה לבדך? אולי כן ואולי לא. אבל זה פשוט לא רלוונטי כרגע, כיוון שאת לא לבד.


[לשבת, להקשיב, לשתף]
ולכן, איך שלא נהפוך את זה, השלב הראשון יהיה בהכרח: לשבת ולדבר. את והמד"שית מפנות לעצמכן זמן נוח, במקום נוח, לא ליד החניכות ועדיף גם לא בסניף. תארגנו משהו טעים לנשנש אם אפשר (מי אמר שחייבים לפנק רק את החניכות? גם לכן מותר להתפנק), והכינו מראש דברים שנראים לכן חשובים. תגדירו מראש שאתן מדברות – ומקשיבות – כדי לתאם טוב יותר את האסטרטגיה החינוכית, במטרה להצליח למצות ככל האפשר את ההובלה של החניכות שלכן אל המטרות שהצבתן להן ולעצמכן. במהלך השיחה אפשר ורצוי לדבר בגילוי לב גם על החלוקה לתפקידים, ולחשוב יחד איך אפשר לרכך אותה ולייצר חזית יותר אחידה מול החניכות. שימי לב: רצוי שתקחי על עצמך את האחריות לשמירה על האיזון בנשיאה בנטל. כלומר: שלא יהיה מצב שאחת מכן "מתקפלת" מול הדרישות של האחרת, אלא שיהיה דיון אמיתי שמשולב בויתורים הדדיים לטובת המטרה המשותפת. אין כאן "צודקת" ו"טועה" אלא מטרה משותפת ששתיכן חותרות אליה. מומלץ מאוד שפגישות עבודה כאלה יהיו שגרה, ולא משהו חד פעמי במטרה לפתור משבר. חשוב גם שיהיה לכן כיף וטוב במהלך הפגישות (שוב, זמן ומקום מתאים וכן אוכל טעים ומפנק הם דרכים לא רעות להפוך את העבודה המשותפת שלכן לכיפית וחווייתית).


[הישגיות ומנהיגות]
עוד כמה מילים על ה"צד" שלך בסיפור: את מציגה קו חינוכי ומנהיגותי מאוד נוקשה והישגי. לא נוותר לעצמנו, נצטיין ונצליח. זה כמובן חיובי ומרשים, ובעיקר בדורנו המפונק ראוי היה שיותר הורים ומחנכים היו יודעים כיצד לתפוס אומץ ולהציב רף משמעותי לצעירינו הנשרכים מול האינטרנט ומתנוונים להם לאיטם (טוב, אני מגזים, אבל כולנו מבינים שלעתים המצב קצת בטטה במישור הזה...). מצד שני, חשוב מאוד לזכור שמה שמחזק ילדים ונותן להם כוח לעשות את כל הדברים הטובים והראויים והחשובים שאנחנו רוצים שיעשו הוא דווקא המישור היותר רך לכאורה: עידוד, אמון, הכלה, אכפתיות, ו... אהבה. כן, אהבה. השאלה היא – איך מבטאים את זה. מדריך שכל היום יכרכר סביב חניכיו ויעניק להם חיבוקים מלאי חום ודמעות התרגשות לא יצליח להגיע רחוק. אבל מדריך שעובד עם החניכים שלו על סוגיות משמעותיות ורלוונטיות מחיי היומיום שלהם, מצליח להקשיב להם ולהשתלב ב"סמול טוק" שלהם מבלי שמישהו ירגיש מוזר, ושמצליח – בלי הרבה מאמצים – לשלוח אליהם זריקות עידוד מזדמנות, הוא זה שיוכל לדרבן אותם ולעודד אותם להשקיע מאמץ ואנרגיה בכיוון הנכון. לעומת זאת, מדריך שמנסה להפוך למודל אידיאלי לחיקוי מסתכן בהפיכה לקריקטורה של עצמו, ובהתנשאות מסוימת על חניכיו. האומץ להישאר עצמנו ליד החניכים, לחשוף בפניהם שגם לנו יש תקלות ועניינים, ואף על פי כן להראות להם שאנחנו לוקחים הכל ברוח טובה ומחפשים כל הזמן את הפרויקט וההישג הבא, זה החומר ממנו בנויה הדרכה איכותית שיש בה עומק ומשמעות.



[לסיכום:] מדריכים "נולדים" לתוך טרגדיה ידועה מראש: יש להם מעט מאוד זמן להדריך, והמון דברים לעשות בזמן הזה. למדריכים קל מאוד למצוא את עצמם נמצאים בלחץ מטורף להספיק כמה שיותר עם החניכים שלהם, כדי לא לפספס הזדמנויות ולא להפסיד את פוטנציאל אצל אף חניך. המירוץ הזה הוא לא מציאותי ולא מסייע להשגת המטרה. ולכן אנחנו צריכים לזכור שבטוח נפספס משהו, ואפילו הרבה. אלה התנאים וזו המציאות. עכשיו השאלה היא לא כמה, אלא באיזו איכות. אפשר לומר שהישגים של הדרכה איכותית לא נמדדים בקילו, כמו בקניות בשוק, אלא ביכולת להגיע למצבים מדויקים ומכוונים היטב, כמו בייצור של כדור אקמול, למשל. אנחנו לא קונים אקמול בכמויות של קילו, שני קילו, "על הסכין". ועדיין, יש לכדור הזה איכויות חשובות שחשוב לנו שתעמודנה לרשותנו כאשר נזדקק להן. את התוצרים הבאמת איכותיים של ההדרכה לא אורזים בשקים ותולים לראווה על הגג, שכולם יראו. התוצרים הללו מתכנסים לתוך כמוסה אחת קטנה, שמקפלת את מכלול הידע והניסיון שצברנו כמדריכים ואת הדרך שעשינו עם הקבוצה. בסופה של ההדרכה הטובה יש כמה הישגים. כל אחד מהם הוא קטן כביכול, אבל איכותו והמשקל הסגולי שלו הופכים אותו לרב עוצמה. היכרות מעמיקה עם המד"שים ועם החניכים יכולה לקחת אותנו אל זיהוי המרכיבים הייחודיים של הקבוצה שלנו, האתגרים הייחודיים שלה, והיכולות המיוחדות שאליה אנחנו יכולים להגיע יחד איתה. ויותר מזה – אנחנו באמת לא צריכים.

הרבה הצלחה!

אוהד

ohadspt2@gmail.com