מדריכה מיואשת - לא מתחברת לחניכות

שלום.
הבעיה שאת מתארת משקפת נושא רלוונטי לכל מדריך ומדריכה, ובכלל, לכל מי שעובד "קרוב" עם אנשים: איך אנחנו "מתחברים" לאנשים אחרים שלא לגמרי מכירים אותנו, אנחנו לא תמיד מכירים אותם, לפעמים אין לנו איתם הרבה קווי דמיון, ולפעמים – לא נעים להודות – אנחנו לא מחבבים את כולם באותה מידה, אם בכלל. האם זה עניין של מזל, צירוף מקרים, או שאפשר בכל זאת לעשות משהו פעיל כדי "להתחבר"? ובכלל, האם כולנו מגדירים את ה"חיבור" הזה באותה צורה?
עוד לפני שנתחיל להיכנס לתוך השאלות הללו, כדאי להדגיש את החשיבות של נושא ה[מוטיבציה]. עצם העיסוק וההתלבטות שלך בשאלת ה"זרימה", החיבור בינך לבין החניכות, האווירה הטובה וההבנה ההדדית, מעידים על עמדה בריאה מאוד של מדריך כלפי החניכים והתפקיד. המוקד של ההדרכה הוא לא "לשמור על סדר ומשמעת", או להעביר ידע חשוב לחניכים. המוקד הוא במידה רבה רגשי: לייצר עבור החניכים מרחב "בטוח" שבו הם ירגישו בנוח. מרחב שבו יש להם "מילה", שבו מישהו מאזין להם, מפנה אליהם תשומת לב והתעניינות ומפגין אכפתיות כנה כלפי מה שקורה איתו. את כל הדברים האלה אפשר לייצר רק אם אין מתח מתמיד ומרחק גדול מדי בין המדריכה לחניכות. אז עוד לפני שאנחנו מתחילים – אנחנו רואים שאת כבר נמצאת בעמדה טובה ורצויה מבחינת הדגש שאת שמה על המרכיבים המשמעותיים והחשובים ביותר של ההדרכה.
תיארת מאוד בפירוט את מה שמציק לך, אבל כמעט תמיד לא ניתן לפתור בעיות באופן מושלם – בהתכתבות. מה שננסה לעשות הוא להעלות כמה נקודות למחשבה ולראות האם זה משפר את היכולת שלנו להתמודד.
על אף שכתבת ותיארת בבהירות ובאופן מפורט את הבעיה, עדיין לא לגמרי ברור בעצם [מה] גורם לאי הנוחות. מה בעצם קורה בפועל? אילו התנהגויות? האם, למשל, החניכות מעליבות אותך, צוחקות עלייך, מתעלמות ממך? כדי לברר מה קורה בקשר בינך לבין החניכות ננסה לעשות הפרדה בין הצדדים: לבדוק מה כל אחד מהצדדים עושה, או יכול לעשות, או מעוניין לעשות ולהשיג – כשלעצמו. אז מצד אחד נשאל: מה את עושה עם החניכות שלך? מה הגישה שלך כלפיהן? ומהצד השני: מה הן עושות איתך? כיצד הן מתייחסות אלייך? החיבור נוצר, בדרך כלל, על ידי שני הצדדים, וכל אחד תורם משהו לסוג החיבור. התרומה מתבצעת דרך [התנהגות]: אמירות, רכילות, מבטים, טון דיבור, ועוד. אלה התנהגויות מוחשיות, ולא "משהו באוויר".
לכן, כשאנחנו ניגשים להתמודדות עם הבעיה, כדאי שנתבונן בדברים מוחשיים. כאלה שקיימים כרגע, וכאלה שניתן לעשות. למשל, כשמדריכה שואלת את עצמה "מה מפריע לי בחיבור עם החניכות?", היא ממשיכה ושואלת "אילו התנהגויות של החניכות – מפריעות לי?". ואז היא יכולה לגלות, בעצם, שהחניכות צועקות עליה, ושזה מציק לה. אז בשלב הבא של החשיבה מגיעה השאלה: איזו התנהגות (שוב, התנהגות ממשית) אני יכולה ליזום כדי לשנות את המצב? בדוגמא של הצעקות, המדריכה יכולה להסביר לחניכות (בצורה שנראית לה יעילה ומתאימה) שלא נוח לה עם צעקות והיא מעדיפה לשוחח בקול שקט יותר. אם זה לא מצליח, היא יכולה להבהיר את הציפיות שלה בצורה חריפה יותר. זה חלק מהתהליך המדורג של הצבת גבולות ושמירה עליהם במסגרת הירארכית – שהיא לא לגמרי שוויונית: המדריכה קובעת כללים שהחניכות חייבות לעמוד בהן.
אז הצעד הראשון להתמודדות עם הבעיה הוא: התבוננות. לבדוק מה בהתנהגויות שלך ושלהן יוצר אצלך תחושה לא נעימה. ואז את יכולה לגלות שלמעשה החניכות מתייחסות אלייך באופן לא מכבד ומזלזל, ואת לא מגיבה באופן נחרץ. מסקנה אחרת יכולה להיות, למשל, שאת לא לגמרי מכירה אותן מספיק טוב ולכן את אומרת דברים לא קשורים שגורמות לחניכות לתפוס אותך כמנותקת מהן. בכל מקרה, מהנקודה הזו של ההתבוננות אפשר לחשוב על התנהגויות שיכולות לאזן את המצב או להביא לשיפור.
את מתארת מצב מעניין: מצד אחד, את כותבת שאת לא מצליחה להתחבר לחניכות לעומק, ומצד שני את מספרת על פיצוצים גדולים ועל אומללות. בדרך כלל תחושות כל כך קשות לא מגיעות מחוסר "חיבור עמוק" אלא מדברים יותר משמעותיים, ומהדברים שלך עושה רושם שאת חשה מאוד פגועה מהתנהגויות מסוימות של החניכות שלך. ייתכן גם שאת לא בטוחה ביכולת שלך להציב להן גבולות כדי לייצר אווירה נעימה בקבוצה (כי גם את מהווה חלק מהקבוצה וההרגשה שלך היא חשובה לתפקוד הקבוצתי).
מכאן יש שתי אפשרויות מרכזיות: כיוון שאת ממילא לא מרוצה מהמצב הקיים, את יכולה לנסות פשוט להגביל את ההתנהגויות שמפריעות לך. לזהות מה לא מקובל עלייך בהתנהגות של החניכות ולהבהיר להן (שוב, באופן ובצורה שנראית לך הכי מתאימה ובסגנון שאת תבחרי) שזה לא מקובל עלייך ושאת מציעה חלופות אחרות. במקביל תוכלי להשקיע מאמצים מרוכזים בשיחות עם החניכות ובניסיון לבסס קשר אישי משמעותי של אמון והבנה (לפירוט נוסף בנושא זה – בקישורים המופיעים בסוף העמוד). אגב, שני הכלים הללו – הצבת גבולות וביסוס של קשר אישי ואמון – רלוונטיים באופן בסיסי לכל מסגרת של הדרכה. לא רק במקרה של בעיות, אלא בכלל – כמבנה בסיסי של הקמת קבוצה.
אם את מבחינה בשיפור – אחלה. אם לא, ואין לך בעצם רעיונות מה ניתן לעשות כדי לחולל איזה שינוי משמעותי, בהחלט יש מקום לשקול עזיבה. זה נכון שהדרכה היא לא תמיד תעסוקה נעימה ומלאת סיפוק בכל שניה ושניה. אבל אם באופן שגרתי ומתמשך מדריכה חווה אומללות, סבל, עצב או תחושות דומות בגלל ההדרכה – אין שום סיבה שתמשיך להיות בתפקיד (לפחות כל עוד אין איזה שינוי באופק או תכנית פעולה). בטח לא "למען" החניכים: לחניכים אין שום תועלת ממשית ממדריך שחווה ייאוש מתמשך מההדרכה. ההחלטה היא לגמרי שלך, בלי קשר למה שאחרים אומרים או חושבים על התחושות שלך.
לסיכום: הצד הטוב והמעודד בשאלה שלך הוא ההתמקדות שלך ב"דבר העיקרי" בהדרכה. הצד הבעייתי הוא ההתלבטות האם יש עוד מקום להשקיע מאמץ או פשוט להודות שזה לא הולך – ולפרוש (במקום להטיח את הראש בקיר ולסבול "למען" החניכות). ניסיתי להניח כאן כמה נקודות שיכולות לסייע בקבלת ההחלטה לכאן או לכאן (כלים בסיסיים לתחזוקה של קבוצה), והדגשתי שחשוב שאת תהיי זו שמקבלת את ההחלטה ולא אחרים (אם כי תמיד אפשר לשוחח ולהתייעץ, כמובן). בכל מקרה, את מוזמנת להמשיך ולהתייעץ גם איתנו בהמשך.
בהצלחה רבה!
אוהד
nuvy23@gmail.com

תשובות נוספות רלוונטיות לקריאה נוספת על אמון וקשר אישי, זלזול של חניכים והצבת גבולות:

https://www.kipa.co.il/ask/show.asp?id=169663

https://www.kipa.co.il/ask/show.asp?id=170939