מדריכה באולפנא ומתוסכלת ברמות שלא עשיתי מספיק השנה

שעון החול הולך ואוזל, שבוע וחצי לסיום כולל זמן פציעות.
ה-20 ביוני נושף לך בעורף והנשימה נעשית כבדה ולא רק ´כי תמיד הפרידה היא קשה'.
את פתאום קולטת שהשנה הזאת שכל כך חיכית לה, השנה שראית את עצמך נותנת 24/7 ומשנה בה את העולם (אז יבואו כבר כולם) הולכת וחומקת לך מבין האצבעות.
ואם היית מרגישה שמיצית אותה אז מילא, אבל מה תעשי ואת מרגישה שכל המגדלים שבנית פורחים באוויר, איפה מה שתיכננת ואיפה את. מזרח ומערב כבר יותר קרובים.
והגוש הזה שיושב לך כמו משקולת על הלב הופך לפטיש 5 קילו שמפצפץ אותך מבפנים.
ולא, לא עוזר לך לשמוע את האמרות אופטולגין האלה של כולם ´שאת משקיענית ושהבנות מעריצות לך ת´צורה בלה בלה בלה...´
כי אחרי כמה שעות ההשפעה של המשכך כאבים עוברת, אבל התסכול לא באמת משתכח והוא חוזר ומציף אותך בפול ווליום.
כאן אולי שווה לתת לרבי טרפון להיכנס עם האמרה שלו שמעכשיו את הולכת לכתוב לך בשלט אולפניסטי גדול וחמוד ולתלות לך מעל המיטה:
´לא עליך המלאכה לגמור ואין אתה בן חורין להיבטל ממנה´.
10 מילים. דרך חיים. פשוט לגזור ולשמור.
כי איך נאמר את זה בעדינות? חינוך זה אחד התחומים שיותר קל להרגיש בהם שכמה שעשית לא עשית מספיק.
והרי החדשות ועיקרון תחילה, בחינוך זה לא כמה עשית אלא איך עשית.
אין פה עניין של להספיק כמה שיותר, כי תרצי או לא תמיד יהיה מה לעשות ולאן להתקדם.
מה גם שעם כל הכבוד ויש הרבה כבוד תזכרי שלחניכות שלך יש עוד חיים שלמים של לגדול ולהתקדם, והם יפגשו עוד הרבה אנשים וסיטואציות שידאגו להם לזה.
את חלק אחד מפאזל של חיים שלמים, מה שאומר שלא עלייך המלאכה לגמור, ויש מי ועוד הרבה מה שיבואו וישלימו את העבודה שלך.
ורגע, זה ממש לא אומר שאת יכולה עכשיו להתחיל את החופש הגדול ולהרגיש חתכת פראיירית על שנה שלמה שביזבזת וכבר היה לך עדיף לעבוד בה ולחסוך לתואר.
כי אם תשימי לב באותה נשימה המשנה ממשיכה עם ´אין אתה בן חורין להיבטל ממנה´.
נכון שאת לא צריכה להעמיס על עצמך את הכל וקצת ענווה בבקשה לא תזיק, אבל ביחד עם זה אף אחד לא אומר שאת הולכת להסתלבט על חוף הים. תמשיכי במה שאת עושה ומשקיעה.
וזה נכון בשר"ל וזה נכון בכל דבר בחיים, לשמור על האיזון הזה של מצד אחד ומצד שני.
מצד אחד להיות עם הרבה ענווה שלא כל העולם ואשתו מונחים על הכתפיים שלנו ולא הכל דווקא אנחנו אלה שצריכים לעשות.
ומצד שני, ואולי יותר נכון לומר, וביחד עם זה לדעת שצריך להשתדל ולעשות ת´מקסימום מבלי לאבד ת´ראש ולהתחרפן בשם העשייה.
ותאמיני לי שזה קו מנחה גאוני ששווה לאמץ כי הנקודה הזאת תפגוש אותך בעוד הרבה צמתים בחיים (אם לא בכולם) ובכל פעם היא תהיה אותה הגברת רק בשינוי אדרת.
וכשקולטים את זה מדהים לראות איך רבי טרפון הגאון הזה ידע מה שהוא אומר ושיש כאן נוסחת קסם לחיים בכלל ולא רק אימרה בשביל שלא ישעמם לך באחרי הצהריים של שבתות הקיץ הארוכות.
את לא רצה בשביל לגמור משהו, אלא המטרה היא בנקודת זמן הזו לעזור לחניכות שלך להתקדם, שיהיה להם טוב ושיקומו עם חיוך בבוקר.
ברגע שתפנימי את הנקודה הזאת אז תראי שכל האלף רעיונות שיש לך לצ´ופרים ופעולות וכל אותם שיחות אישיות שחלמת לעשות ולא עשית ורודפות אותך בלילה בחלום מפסיקים לרוץ אחרייך עם חיוכים מפחידים.
עוד משהו שיכול להרגיע את העסק, ולגמרי מבוסס על מה שאת כתבת זה באמת להשתדל להנות ממה שאת עושה.
ו...בינינו, להנות ממה שאת עושה זאת לא פחות עבודה מלעשות. שאפרופו כלי לחיים גם העבודה הזו שייכת לז´אנר הזה.
לגבי הפזילה, לגמרי תרגישי בבית, על זה כבר אמרו מי אמר אני ולא פזל... כמעט לכולנו זה קורה ובאלף ואחד תחומים.
אם את מזהה את זה אצלך, אז חוץ מלהרגיש בחֶבְרָה טובה שזה כנראה לא ממש הולך לקדם אותך בחיים, לפני הכל תטפחי לעצמך על המודעות, לא ברור מאליו להיות מהסוג הזה של האנשים (המודעים לא המשווים).
יודעת כמה אנשים חיים בסרטים של עצמם והם אפילו לא יודעים שזאת הנקודה או שבכלל קיימת נקודה...
עכשיו, צריך להבין שמשחק ההשוואה לא הולך להיגמר כאן ועכשיו במגרש ההדרכה והשירות,
היום זה כאן, ומחר זה עם החברה שלך שמצטיינת דיקן, בעוד חודש הוא יתחדש עם ההיא שהתארסה ובאמת שאין לזה סוף.
הסיטואציות ישתנו כמו בסרט אבל כולם יסבלו מאותו מכנה משותף והעיניים שלך ימשיכו לצאת ולשים לב לכל מה שקורה אצל כולם.
מה שכן יכול לעצור את כדור השלג הזה, זאת את. לשנן לעצמך שבשבילי נברא העולם, זה גם ב-שביל שלי, במסלול שלי.
את זורמת בקצב שלך עם הפעקלע שלך על הגב – הכשרונות, היתרונות, החסרונות, משתדלת למצות את המקסימום שלך ועושה הכל בשביל להתקדם ולכבוש פסגות חדשות.
נכון שקל לומר וליישם את זה זה קצת יותר דורש, אבל מסתבר שבאנו לעולם הזה בשביל לעבוד, ונראה שיש כאן מישהי שמוכנה ללכת על כל הקופה, בקרוב אצל כולנו...

רק טוב והמשך עשייה ברוכה
רינת
rintz3@gmail.com