למה להתבייש מה'?!

בס"ד

שואלת יקרה!

מאוד הערכתי אותך על השאלה האמיתית והכנה, וההתמודדות. מעניין לראות, שאת מספרת שאת לא מרגישה את הבושה, ושהיית יותר רוצה להרגיש רתיעה כשאת עושה משהו אסור. אבל כנראה שאם את שואלת את השאלה הזו, כנראה שאת כן מרגישה משהו. כנראה שמשהו בתוכך מאוד אכפתי מהנושא. שיש בך רצון. וזו פשוט נקודת התחלה מצוינת.

נכון, הקב"ה יודע את כל הפגמים שלנו, אבל עדיין ברור לנו שהוא מצפה שנעמול על הפגמים ונעלה אותם למעלה, וזה באמת מה שאנו רוצים. אבל איך?

אז אשמח להגיד לך כמה כיוונים בנושא שהעלית, ואני מקווה שלפחות חלק מהם ידברו לליבך-

• אמרו חז"ל - "אדם שעשה עבירה וחזר ושנה בה, וכיוון ששנה בה - נעשית לו היתר", זאת אומרת אדם שעושה עבירה פעם ראשונה, מרגיש שהוא עושה משהו אסור, לא נעים לו. בפעם השניה, גם לא כ"כ נעים לו, אבל טיפה פחות. ככל שהוא עושה זאת יותר פעמים, מטבע העולם, הוא מתרגל וכבר שוכח את ה"לא נעים", ולעתים אפילו מרגיש כאילו הדבר מותר. אפשר לראות את זה ממש במציאות. ההרגל מכהה את התחושה. קחי את זה למקום שמתאים לך. אם יש איזשהו מעשה שהיית רוצה להפסיק, אך את כבר רגילה לעשות זאת הרבה פעמים, יכול להיות שזו הסיבה לחוסר הבושה. ההרגל. ההתרגלות מחדש לא לעשות את המעשה, אפילו מתוך התגברות והחלטה שכלית, יכולה להחזיר את הבושה הטבעית מהמעשה האסור.

• ישנה שאלה- איזה אדם גדול יותר? – אדם שלא רוצה לאכול חזיר כי זה באמת מאוס בעיניו? או אדם שרוצה לאכול אך אינו אוכל פשוט כי כך ה´ ציווה? זאת אומרת מה יותר גדול – לא לעשות עבירה כי באמת היא דוחה אותי, או לא לעשות אפילו שהייתי רוצה – אלא פשוט כי כך ה´ ציווה? אומר הרמב"ם – האדם השני יותר גדול! זאת אומרת, לפעמים הגדולה היא דוקא לשמור על עצמינו מעבירה, גם כשברגש הטבעי היינו מסוגלים לעשות אותה. אפילו בלי ייסורי מצפון. אלא בגלל שאנו מאמינים בקב"ה ומצוותיו, ומחליטים להיות עובדי ה´, אנו בוחרים לא לעשות אותה. ובדומה אמרו חז"ל – "גדול המצווה ועושה משאינו מצווה ועושה" - זאת אומרת יותר גדול אדם שלדוג´ נותן צדקה כי הקב"ה ציווה, מאשר אדם שנותן צדקה כי הוא רוצה לתת. אחד הטעמים לדבר, שכשעושים מצווה למרות שזה לא בא מהמקום הטבעי, יש הרבה מאבקים עם היצר, ולכן השכר יותר גדול. (למרות שבאמת יש מעלה גדולה להגיע גם לדרגה של שלמות הנפש עם המצווה, אך זה לא מונע אותנו מלעשות מצווה גם כשאיננו שם)

• בספרו של הרב קוק "מידות הראי"ה", הוא אומר בהקדמה: "זיכוך המידות בדרך הדעת הוא קודם לזיכוכן בדרך הרגש" – זאת אומרת, כשאדם בא לזככך את מידותיו, קודם כל ילמד את המידה בשכל. יבין אותה, ורק אחר כך יקנה אותה ברגש. למה? משום שאחרת איך ידע להרגיש מה טוב ומה רע? הרגש הטבעי שלנו לפעמים חושב על טוב שהוא רע ועל רע שהוא טוב. בשכל אנו נוכל להבין מה באמת טוב ומה באמת רע (לפי הדרכות התורה), נתרגל לחשוב בצורה זו, ואחר כך ברג,ש נמשך אל הטוב. מה נוכל לקחת מכך? שלעיתים צריך להתחיל מהשכל. לנהוג בדרך מסוימת כי כך אני מאמין שצריך, , ולא לחכות להתחברות הרגש. וככל שנתעלה, ונשתדל, נגיע למדרגה הגבוהה שבה גם השכל וגם הרגש יחד יפעלו למען המטרה. (הרגש והשכל לא באמת רוצים להיות במלחמה, הם רוצים להתאחד. וכשמשהו ברור ומיושב בשכל, הרגש שמח להצטרף אליו).

• יש הרבה הבדלים בין שכל לרגש. אחד מהם, הוא שהשכל קונה ידיעות במהירות. זאת אומרת אם מישהו יסביר לך משהו בצורה הגיונית, תביני אותו והוא יתיישב לך בשכל. לעומת זאת – ברגש – אם את לא מרגישה משהו את לא מרגישה! את לא יכולה להכריח את עצמך תוך שניה להרגיש משהו! אלא, שכנראה שגם על הרגש אפשר לשלוט ולהשפיע. עובדה שהתורה מצווה אותנו מצוות על הרגש: "ואהבת את ה´ אלוקיך", "ואהבת לרעך כמוך", "לא תחמוד", וכו´. אלא שלהשפיע על הרגש לוקח זמן! ולא במהירות כמו השכל. ואיך משפיעים על הרגש? אפשרות אחת, היא להתגבר בשכל. זאת אומרת, ככל שלומדים יותר ומבינים יותר, ככל שחיים יותר את החיים בדרך האמיתית, הדבר משפיע על הרגש, והוא מצטרף במלוא העוצמה. אבל זה לוקח זמן. ולפעמים חיים שלמים. אבל כידוע, עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה...

ומעל לכל זה – הרצון. כשיש רצון זה סימן שאת בכיוון הנכון ותמצאי את הדרך למעלה. והשאלה שלך מוכיחה בבירור – שיש לך רצון.

אז עם הרצון שלך, והכוחות שהקב"ה נתן לך לעמוד בנסיון הזה, אני מאחלת לך המון בהצלחה בדרך, וישר כח על היוזמה והבירור!

אם תרצי לספר או לשאול עוד, בשמחה:
shimritb10@gmail.com

כל טוב!

שמרית.