למה יוסף הצדיק נקרא כך?

שלום מוריה,
השאלה שלך נוגעת להרבה עניינים ואשתדל בע"ה לגעת בכולם.

ראשית, כאשר אנחנו מדברים על אבות האומה, חשוב מאוד לא לנסות להבין אותם ולייחס להם מחשבות, מניעים ומעשים כמו שאנחנו עושים לאנשים מסביבנו (גם זה לא טוב, אבל לא נכנס לזה). הנסיון להתייחס לאבותינו בגובה העיניים חוטא לאמת, כמו שכותבת הגמרא (שבת קיב:) "אם ראשונים כבני מלאכים אנו כבני אדם, ואם ראשונים בני אדם אנו כחמורים". כאשר אנחנו מייחסים להם מחשבות נמוכות, מידות שליליות ומניעים אנוכיים אנחנו בעצם מגלים [שאנחנו] כאלה, שזה מה שעובר [לנו] בראש, וככה אנחנו היינו מתנהגים בסיטואציה דומה - וזה כמובן דבר שלא יכול להיאמר על דמויות המופת שבהם בחר הקב"ה להיות הגרעין המייסד של עם ישראל, ושדרכם בחרה התורה להאיר לנו את צורת החיים המצופה מאיתנו כבניו של הקב"ה.
יוסף, כמו כל אחיו, מבטא בחייו יסוד עקרוני שצריך לבוא לידי ביטוי בחיינו כעם ישראל - ואת היסוד הזה ננסה בע"ה לברר.

רש"י (בראשית לז, ג) מסביר מדוע יעקב אבינו קורא ליוסף בן זקונים: "שהיה זיו איקונין שלו דומה לו", כלומר, שיוסף היה דומה חיצונית ליעקב. בהבנה פשטנית, אפשר לומר שזה ענין של מה בכך, אך הגמרא (בבא בתרא נח.) טורחת ואומרת ש"שופריה (היופי) דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם הראשון" - כלומר שיופיו של יעקב אבינו דומה ליופיו של אדם הראשון. מההתייחסות הזאת של חז"ל למראה הפנים אנחנו מבינים שיש בהם משהו מהותי שיכול לשפוך אור על דמותם של אבותינו, ובמקרה זה אנחנו רואים שרשרת ישירה בין אדם הראשון, יעקב אבינו, ובאופן מיוחד - יוסף, יותר מכל אחיו, שהתורה אף מציינת שהוא היה יפה תואר. אז מה היה בו, ביוסף, שריכז בדמותו תכונות שזיכו אותו בתואר ["הצדיק"]?

הראי"ה קוק זצ"ל (עין איה ברכות ב´, פרק ט´, סב) מסביר: "והנה כח החוזק הנפשי הפנימי מצינו באמת ביוסף באופן מאוד נעלה..." - כלומר ביוסף ישנם כוחות נפש חזקים מאוד, עולם פנימי עשיר המאפשר לו לשמור על עצמיותו גם לאור לחצים סביבתיים כבירים, שאי אפשר לתאר בצורה שאת ואני יכולים להבין באמת.
יוסף קורא בשם ה´ בכל סיטואציה בה הוא נמצא, החל מהכלא במצרים בו הוא אומר לשרי פרעה לפני פתרון החלומות (בראשית מ, ח): "ויאמר אלהם יוסף הלוא לאלהים פתרנים", ועד לאותו מעמד גדול בו הוא פותר לפרעה את חלומו (בראשית מה, טז) "ויען יוסף את פרעה לאמר בלעדי אלהים יענה את שלום פרעה". שני המקומות הללו הם לא בדיוק ישיבה או בית כנסת בהם כולם אומרים "בעזרת ה´" - אלא מקומות שמבטאים את ההפך הגמור מקריאה בשם שמים, עד כדי כך שעשו את עצמם עבודה זרה! ויוסף, לא רק שאינו משתף פעולה עם הלך הרוח הזה, על אף הכבוד הגדול שזכה לו, אלא מתנהג כאילו הוא [לא נמצא] שם בכלל, התנהגותו לא התנתקה מעולם מבית אביו ומהחיים לאור ה´. על זה אומר הנביא עובדיה (א, יח) "ובית יוסף להבה ובית עשו לקש" - כלומר יוסף, במהות חייו, מבטא את ההפך הגמור מהקש המאפיין את עשו, שהוא קשה מבחוץ אך ריק מבפנים - יוסף הוא הלהבה, שאין לה ממשות מוחשת ואף על פי כן היא משפיעה על העולם יותר מכל גורם אחר.

רובד חשוב נוסף מדמותו של יוסף קשורה לקשר האמיץ שלו עם העולם האמיתי, המעשי - כך שצדקותו אינה מנותקת מהעולם הזה, והוא בעולמות עליונים, - אלא מחוברת לגמרי לצרכים ולקשיים המעשיים ביותר. יוסף יודע גם לפתור את חלומו של פרעה, כלומר לראות מציאות רוחנית כלשהי, גם להציע פתרון מעשי, וגם להוציא אותו לפועל בצורה יעילה, וכל זה תוך אמונה איתנה בכך שהוא בסה"כ כלי למילוי שליחות אלוקית, כפי שהוא עצמו מעיד (בראשית מה, ה): "כי למחיה שלחני אלהים לפניכם". היכולת הזאת מעידה יותר מכל על ראיה כוללת ומקיפה של המציאות, יוסף אינו מתבצר בעולם אידיאלי ורואה את העולם דרך משקפיים ורודות, אלא יודע לפעול לאור מציאות משתנה ולהתאים תגובה למציאות המשתנה סביבו.
מהרובד הזה בדמותו של יוסף הצדיק אנחנו לומדים על משיח בן יוסף, שעניינו בגאולה הוא ההכנה המעשית של המציאות לקראת בואו של משיח בן דויד, המבטא יסוד רוחני ונצחי יותר. משיח בן יוסף עסוק בבניין הארץ, יסוד מדינה, צבא וכלכלה שבהם משיח בן דויד יוכל לצקת תוכן של קודש. דמותו של משיח בן יוסף היא בדמותו של יוסף הצדיק, תפקידה להצעיד את האומה [במישור המעשי] לקראת הגאולה, תוך הכרה בקדושתו של התהליך ובמשמעותו הרוחנית, וב"ה בימינו אנו זוכים לראות ואף להשתתף באותו בניין גדול.

מתוך ההבנה על דמותו של יוסף שניסינו לבנות כאן, נוכל לנסות ולהבין את המעשים שנראים לנו כשליליים בהתנהלותו של יוסף מול אחיו. חשוב לי להקדים ולומר שישנה יומרה ושחצנות גדולה לנסות להסביר מה לא בסדר בהתנהגותו של יוסף - כאילו שאנחנו היינו יכולים להתנהג נכון יותר. אבל יש נקודות בהם ההתנהגות מצריכה עיון, ואת העיון הזה אנסה לעשות כאן, באמת לעניות דעתי.
אין לי צל של ספק שהקנאה שמתארת התורה אינה קנאה ילדותית של אחים גדולים באחיהם הקטן, כמו ילד שמקנא באח שלו שקיבל 2 ופלות במקום אחת. יש כאן עניין עקרוני בהנהגה ובבניין של עם ישראל, שבא לידי ביטוי בחלומות מצד אחד ובהתנהגות השבטים כלפי יוסף מצד שני. יוסף יודע שיש לו תפקיד ייחודי בהנהגת עם ישראל, ואולי יותר מכל אחיו הוא ממשיך את יעקב אבינו בצורה שלמה יותר, ולכן הוא זוכה ליחס מועדף. חשוב להזכיר ולומר שהאהבה היתרה שחש יעקב אבינו ליוסף אינה נובעת מזה שהוא יותר יפה מהאחרים. למען האמת, לא היינו מאמינים לדבר כזה על ההורים שלנו, אז שנייחס מחשבה כזאת ליעקב אבינו?!
יעקב אבינו מבין שיש לו בן אחד שמיטיב יותר מהאחרים להמשיך אותו בצורה שלמה, ועל כן הוא נותן לו כתונת פסים - כאשר הפסים מסמלים את השבטים השונים, שיוסף כולל באישיותו. מקומם של השבטים הוא אחר - לכל אחד תפקיד חלקי וספציפי יותר, אף אחד מהם לא כולל בתוכו את השאר. ליהודה יש מלוכה, ללוי יש את עבודת המקדש, ולכל אחד מיתר השבטים יש מהות מיוחדת הבאה לידי ביטוי בברכות שהם מקבלים מיעקב. מסתבר שהיתה מחלוקת בין השבטים לבין יוסף לגבי אותה חלוקת תפקידים, והם סירבו לקבל את המציאות של אח אחד שכולל בדמותו את כל השאר, ועל כך היתה קנאתם.
גם מחלוקת כל כך יסודית ועקרונית אינה מצדיקה את זריקתו לבור ומכירתו כעבד, והאחים אכן עושים על כך תשובה באמרם (בראשית מב, כא) "אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו...על כן באה אלינו הצרה הזאת", ובהמשך אף מתקנים את מעשיהם, כאשר יהודה מתנדב להיות עבד ליוסף במקום בנימין: "ועתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדני" (בראשית מד, לג).

אני מניח שכשאת קוראת את הדברים הללו את אומרת לעצמך שזה לא הפשט, ומאיפה הגיע הפירוש הזה. ברור לי שמפשט הכתובים מתבררת תמונה הרבה יותר רגשית וכואבת, ובוודאי שיש הרבה מה ללמוד ממנה, לגבי איך להתנהג ואיך לא. גם חז"ל לומדים הנהגות רבות מפשט הפרשה - לדוגמה הנחיה שלא להפלות אח אחד (בראשית רבה פד, ח): "צריך אדם שלא לשנות בן מבניו שעל ידי כתונת פסים שעשה אבינו יעקב ליוסף "וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ". אבל כאשר אנחנו מבקשים ללמוד תהליכי עומק, כמו זה שהביא את יוסף למעמד שונה מיתר אחיו, אנחנו צריכים להסתכל על המציאות לעומק - ואת זאת בקשו חז"ל לעשות כאשר הסבירו את הסיפור כך.

כמובן שכשאנחנו אומרים שיוסף היה צדיק, אין בכך כדי לגרוע מצדקותם של השבטים האחרים - שגם הם היו ענקי עולם. אך ביוסף היתה מדרגה נוספת שלא נראתה בצורה בולטת אצל השבטים, ואותה ביקש ספר הזוהר לציין כאשר כינה את יוסף "צדיק". אינני בא לזלזל בנסיונות אותם עברו השבטים האחרים, אך הנסיונות אותם עבר יוסף הם קשים לאין ערוך, ואע"פ כן הוא שמר על מידות טובות, מה שמעיד על כך שהן עצמיות לו ושייכות לו בצורה טבעית. היכולת שלו למחול על העוול, ולהכיר בכך שכל מה שנעשה לו הוא סיבובים של הקב"ה להביא טובה וברכה - היא הצדקות הגדולה ביותר שניתן להעלות על הדעת, ואולי אותה אנחנו יכולים גם יותר להבין מסגולות נשמתיות.

ניתן להרחיב בנושא הזה עוד המון, ואת מוזמנת לשלוח מייל או להגיב.

רק טוב,
יואב.
yoavsb@gmail.com