למה הקב''ה מאיים עלינו בעונשים?

שלום לך יקירה.

שאלה טובה שאלת. אנחנו רוצים לעבוד את ה´ בנחת, בקצב שלנו, בדרך שאנחנו בוחרים... ואז אנחנו נתקלים במערכת שלמה של "איומים" כמו שקראת לזה – עונשים, תוצאות, פחד... ובינינו, התחושה שלנו היא שהיינו מסתדרים בלי זה, ואולי אפילו החיים שלנו היו הרבה יותר שמחים ומשוחררים בלי שאנחנו מרגישים שיש איזה "איום" שיושב לנו על הווריד אם רק נפשל קצת.
אני חושבת שרגע לפני ששוקעים במרמור, חשוב לדייק במושג הזה של "עונש" ולהתבונן בו קצת כדי להבין מה זה אומר.
כמו שבטח שמעת לא פעם, כל המידות האנושיות שאנחנו מייחסים לקב"ה הם לא כי הוא אנושי אלא כי זו הדרך היחידה שלנו להבין, ולכן "דברה תורה בלשון בני אדם" – התורה עצמה משתמשת בכל מיני ביטויים אנושיים כמו "יד ה´" ו"ונתתי פניי באיש ההוא" (הרי ברור שלקב"ה אין יד או פנים...) כדי שזה יתיישב על דעתנו.
זה נכון גם לגבי תכונות שאנחנו מייחסים לקב"ה: אנחנו קוראים לתכונות שלו בשם כמו שאנחנו קוראים בעולם שלנו. למשל – אם בעולם שלנו, מישהו שנותן לחם לרעב נקרא עושה חסד, אז כשהקב"ה נותן לחם לרעבים אנחנו אומרים שהוא עושה חסד. על אותו משקל, אם בעולם שלנו אדם עושה רע ואז סובל מהשלכות שליליות של מעשיו זה נקרא "עונש", ולכן כשאדם חוטא מול הקב"ה וסובל מהשלכות שליליות – אנחנו אומרים שה´ מעניש. האבחנה הזאת חשובה כדי להבין שאמנם [אנחנו] קוראים לזה עונש כי ככה זה נראה לנו, אבל כדי להבין באמת צריך להיות מוכנים לראות מעבר לעיניים האנושיות ולנסות להבין אם יש מימד עמוק יותר; וזה בעצם מה שאת מבקשת לעשות בשאלה שלך...
אז ב"ה שיש לך את הרצון להבין ולהעמיק קצת יותר. אני אנסה להציע כמה כיוונים ואני מזמינה אותך לחשוב על העניין, לראות איך זה מתיישב אצלך וכמובן שאם תרצי – להמשיך לברר ולשאול.
ההסבר הראשוני הוא קצת מופשט אבל שווה מחשבה. התורה נתנה לנו לא כדי שלאדם יהיה טוב אלא כדי שלעולם יהיה טוב, וכדי שהעולם ילך וייטב בזכות אור התורה שהולך וגדל בו. כשאדם מישראל חוטא ולא מקיים את ציווי התורה (או אפילו עושה להיפך ממנה) – נוצר פער בין האידיאל של הקב"ה לבין המעשה בפועל. ה"עונש" שאנחנו מקבלים (נגיד, שלא ירדו גשמים) הוא ביטוי לפער הזה, ביטוי לזה שיש משהו מקולקל במציאות. כמו שהמציאות הרוחנית מגיבה לזה שיש משהו שלא עשינו כמו שצריך, כך גם המציאות הפיזית מגיבה לזה, ואנחנו תופסים את זה בתוך עונש.
זה אולי מסביר את הסיבה שהקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה: אמנם הם עשו משהו "קטן" אבל ביחס למעמד שלהם זה משהו מאוד גדול, הפער שנוצר הוא פער גדול ולכן בהתאמה, התגובה של המציאות תהיה עוצמתית יותר.
כיוון קצת אחר הוא ששפע האלוקי והטוב שיורד מה´ – זה כמו גשם שיורד מענן: אם את הולכת ועוברת מתחת לענן – ירד עלייך גשם. אם תתרחקי מהענן – זה לא ש"הגשם הפסיק" אלא שאת זזת למקום שבו כבר אין גשם. הקב"ה נותן לנו הוראות מאוד מדוייקות לגבי מה צריך לעשות כדי לזכות לשפע – "לאהבה את ה´ אלוקיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם" וכו´... והוא גם נותן לנו טזהרה ברורה לגבי המצב ההפוך – "השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם... ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה". כלומר, הקב"ה בעצם הכתיב פה "חוקי משחק": תהיו קרובים – תזכו לשפע, תתרחקו – אתם מאליו מתרחקים מהשפע. ה"עונש" שאת מתארת הוא בעצם תוצאה של התרחקות מהקב"ה.
אפשרות שלישית היא לראות את העניין הזה הפוך: העונש הוא ביטוי בין הקב"ה לאדם. תחשבי על הנחש מגן עדן, שהקב"ה קילל אותו שכל דבר שיטעם ירגיש כמו עפר – לכאורה, מה קללה בזה? הרי זה בעצם אומר שהנחש לא צריך לדאוג לאוכל כי יש לו אוכל בכל מקום... אלא שבעומק העניין, הקב"ה בעצם אומר לנחש, "קח את כל מה שאתה צריך ומעכשיו אני לא רוצה לראות אותך יותר". כשהקב"ה מודע למעשים שלנו ומגיב על כל דבר ודבר, זה מראה על אכפתיות אדירה שלו כלפינו ועל הקרבה שביננו לבינו. זה גם מראה על כמה משמעות ומשקל הוא מייחס למעשה של כל אחד ואחד מאתנו...
הסיבה הרביעית, היא שלפעמים אנחנו צריכים את העונש כדי להתיישר ולזכור שיש לנו בחירה חופשית... כשהקב"ה נותן בחירה חופשית הוא אומר "הנה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב, את המוות ואת הרע" – כל האפשרויות פרושות בפנינו, אבל זה לא נגמר שם – "ובחרת בחיים!" יש דרך אמיתית ורצויה שראוי ללכת בה וצריך לבחור בה. ברור שבמהות שלנו – אנחנו רוצים ללכת בה, רק שלפעמים (או תמיד..) זה מאוד מאוד לא פשוט... אז אם אנחנו בטעות סוטים מהדרך או חורגים ממנה, העונש מהקב"ה "מיישר" אותנו ומכוונן אותנו שוב לדרך הנכונה. יש בחוויה של העונש משהו מאוד מטלטל, ואת מוזמנת להזכר בסיפורי התנ"ך ולראות איך כל אחד מגדולי ישראל הגיבו לעונשים שנתכו עליהם.

אז הבנו את העונש. אבל מה לגבי הפחד? האם אנחנו עכשיו נעבוד את ה´ כי אנחנו מפחדים ממנו ומהעונשים שלו?
חשוב לזכור שיש שני יסודות בעבודת ה´: אהבה ויראה. יראה בלי אהבה היא כמו שאת מתארת – סגורה וחסרת מעוף.. אבל אהבה בלי יראה היא חסרת גבולות, ולכן צריך את האיזון הבריא בין השניים – "גילו ברעדה". ברגעים שאנחנו מצליחים קצת לקלוט מה זה אומר שיש הקב"ה בעולם, זה באמת מפחיד... ממש "קול ה´ יחולל איילות" – האיילות יולדות מרוב פחד מקול ה´...
אבל הפחד הזה הוא מסגרת, הוא הגבולות של ה"אהבה", וצריך באמת להשאיר בתוך המסגרת הזאת מקום לאינסוף אהבה...
במסילת ישרים מתוארים שלוש מדרגות בעבודת ה´: הראשונה – של פחד מהעונש ממש כמו שדיברנו פה... זאת אומרת שכשאדם מנסה לעורר את עצמו לעבודת ה´, הוא נזכר בעונש הצפוי לו אם הוא לא ימלא את תפקידו וזה מניע אותו לעשיה והתקדמות.
המדרגה השניה, והגבוהה יותר, היא כשאדם מפחד מהחטא: לא העונש מפריע לו אלא עצם העובדה שהוא חטא, שהיא היה "לא בסדר".
והמדרגה השלישית והעליונה ביותר היא יראת הרוממות: אדם רוצה להיות קרוב לקב"ה ורוצה להרגיש בכל רגע ורגע את השראתו של הקב"ה עליו. היראה שלו היא לא שמא הוא יקבל עונש או שמא הוא יחטא אלא דמא הוא ירגיש רחוק וזר. הוא לא רואה בקב"ה "איום" אלא הוא רוצה ממש להיות חלק מהרוממות וההוד שלו יתברך.

נסכם את השאלה המעולה שלך ונאמר, שאמנם אפשר להרגיש ש"הקב"ה מאיים עלינו בעונשים" אבל בהתבוננות עמוקה יותר, יש לעונש משמעות ולכן יש לו מקום בעולם, וגם אנחנו כאנשים יכולים ללמוד מהעונשים הללו. לפחד מהקב"ה יש הרבה מקום בעולם של עבודת ה´, וכדי להגיע לאיזון נכון צריך לא רק לפחד אלא גם לאהוב, לשמוח, לרקוד, לשיר... ובכך להגיע למדרגה הגבוהה של "גילו ברעדה".

שכוייח גדול!
הרבה הצלחה ורב טוב,
ליאורה
leora.d.c@gmail.com