שאלה
תודה רבה לרב על החיזוק הגדול שהוא שולח בספריו ושיעוריו, שמצליח להוריד את האורות הגבוהים לחיים עצמם.
בתקופה האחרונה, כבר שנה וחצי, התחברתי מאוד מאוד לר' נחמן, מה גם שזכיתי להיות באומן בדרך פילאית ממש, שלא ציפיתי לה.
בזמן האחרון אני מרגישה ריחוק עצום מר' נחמן, אני מרגישה שהדרך שחסידיו חיים בה היא לא נכונה ולעיתים גם מוטעית,משום שה' יתברך ירצה שנחברו לחיי העשיה היומיומית, ולחיי החומר, ולא לחיי אורות. אני מרגישה צורך להתחבר לתורת הנפלאות בדרך שלי, בדרך של ארץ ישראל, ועשיית כלים, ולא רק אורות ואורות, כמו שאני מרגישה לעיתים בדרך הזו.
והשאלה שלי היא, אולי היצר הרע רוצה לבלבל אותי ולכן הוא מכניס לי את המחשבות האלה לראש, שיכולות להיחשב כסוג של פשרנות, או שזו בעצם הנקודה שלי בעבודת ה', וזו לא פשרנות בכלל.
המחשבות האלה גורמת לי לעצבות ובילבול,
סליחה על הטירחה.
תשובה
טוהר יה יקרה,
אינני יודע מניין את שואבת את ידיעותייך על ברסלב. יתכן שנתקלת בחוזרים בתשובה בתחילת דרכם או באנשים שלא מחוברים למציאות, אבל אנשים מסוג זה אינם משקפים את תורת ברסלב אלא את מצבם האישי בלבד.
רבי נחמן עצמו מלמד להיות מחובר לארץ ולא רק לשמיים, להיות מחובר לעם ישראל ולארץ ישראל ולעסוק במעשים ממש ולא רק באורות וחווית רוחניות.
ארחיב את הדיבור על חשיבות העשיה בדבריו.
על פי תורת הקבלה מורכבת המציאות מארבעה עולמות (מימדים): עולם האצילות, עולם הבריאה, עולם היצירה ועולם העשיה.
באופן כללי אנו קוראים לשלושת העולמות הראשונים 'עולמות עליונים', ואילו במרכז עולם העשיה - נמצא העולם הגשמי המוכר לנו. למען הדיוק כדאי לבאר שהמושג 'עולמות עליונים' איננו באופן הפשוט - עולמות עליונים וגבוהים פיזית, כשם שהכוכבים, למשל, נמצאים מעלינו. עליונות אותם עולמות באה לידי ביטוי במידת זכותם ורוחניותם. אין הם תופשים מקום גבוה יותר בחלל, שכן כולם, למעשה, נמצאים כאן ממש, כרבדים עדינים יותר ויותר של אותה הוויה, רק שמעינינו הגשמיות הם נעלמים).
אנחנו, אם כן, ניצבים ב'נקודת המרכז של עולם העשיה', וגם בנו, בכל אדם ואדם, קיימים במקביל אותם מישורי הוויה - אצילות, בריאה, יצירה ועשיה.
כל פעולותיו המעשיות של האדם נובעות מעולמותיו הפנימיים, דהיינו ממחשבותיו, הרגשותיו ותכונות נפשו (אלו מתחלקים לעשר ספירות, אולם לא כאן המקום להרחיב בעניין זה).
כלומר - ההוצאה מהכח אל הפועל של אותן מחשבות וכו' באה לידי ביטוי באופן מעשי בהתנהגות האדם, והן שיוצרות את עולמו, ממש כשם שבבריאת העולם יצאה 'מחשבת' הבורא מכח אל הפועל והתגלמה, בסופו של דבר, גם בעולם הגשמי ממש.
מחשבות, הרגשות וחוויות שאינן באות לידי ביטוי בעולם העשיה - עקרות הן, ואף שהן מרחפות בעולמות הפנימיים של האדם, כל עוד לא התגלמו בפועל בעולם הפיזי - אין בהן ממש.
באופן טבעי, לפני שהאדם קונה לו הרגלים, נפשו בנויה כך שתרצה לגלות ולהוציא לפועל כל מחשבה וחוויה חיובית - לדוגמא, אם יש באדם כשרון לצייר. הכשרון עצמו הוא דבר מה מופשט. רק כשיקח מכחול פיזי, בד וצבעים ממשיים וישתמש בהם - יתגלה כשרונו בעולם העשיה, וכן בשאר המידות וכוחות הנפש.
וזהו פירוש המושג 'הגשמה עצמית'. דהיינו, להגשים בעולם הפיזי את העצמיות המופשטת והרוחנית.
אולם דא עקא, בשל התפשטות תרבויות ותפישות שונות בעולם של היום - תפשו את זירת התרבות - רעיונות, חוויות ותחושות עקרים מכל הגשמה בעולם המעשה.
האדם בן זמננו מחפש לרוב חויות אסתטיות, חוויות חושים, רעיונות מלהיבים. אולם מבלי משים, הוא הולך ומסגל לעצמו הרגלים לא בריאים של חיים בעולמות מופשטים, שמעט מאד מהם מוצא את דרכו להגשמה בחייו שלו, וכך גדל הפער בין עולמו הרוחני הנפשי לעולם המציאות.
משום כך, למשל, עשויים גם רעיונות רבים מתורת ישראל למצוא נתיב אל לבם של רבים, ולעורר בעולמותיהם הפנימיים התרגשות ועניין. אולם כשאך מוזכרת המילה 'מצוות', דהיינו תרגום הרעיונות הללו לחיים הממשיים - מורמות הגבות בהפתעה, לעיתים בסלידה. כאילו מקומם של רגשות ורעיונות נעלים נמצא בפילוסופיה או באמנות על סוגיה השונים, אבל לא במטבחו או בחדריו הפרטיים של האדם.
בהתבוננות מעט עמוקה יותר נראה בבירור, כי תפישת הדת כמושג השייך לאידיאות, ניגון, כתבי קודש והגות, אך לא לחיי המעשה - מיובאת לתפישתנו מן המערב והשקפת הדת הנוצרית, אשר בה, אכן, אין הדת מתערבת כל כך בכל מישורי החיים.
חשוב להדגיש, כי באופן טבעי נמשך כל אדם להגשמה מעשית של רעיונות ותחושות, אלא שההרגל להפריד בין דת ובין חיי המעשה וכן החינוך המיובא הם בעוכריו.
למרבית הצער, עלול האדם גם לשמוע דברים הנאמרים בשם התורה, הלוקים (בשל המשמיעים אותם) באותו חסרון - הרעיונות מבריקים, מושכים את הלב, משכנעים, אולם כשבאים לתרגם אותם למעשה - נותר האדם בידיים ריקות, וממילא הוא מסגל לעצמו השקפות בהן אף התורה, חלילה, איננה תורת חיים, איננה מסוגלת להחיות ולהפרות את חייו ואת מעשיו.
למשל - אפשר לשמוע בדרשות רבות, שקיום חיי תורה ומצוות גורם לאדם סיפוק, שחשוב לקיים את המצוות בשמחה וכו'. אולם אין די לשמוע שצריך להיות בשמחה, חייבים גם לברר איך שמחים. מהן הדרכים והעצות למעשה לבוא לידי שמחה.
גם כשרבי נחמן מבאר, למשל, שאדם צריך למצוא בעצמו 'נקודות טובות', אין זה רעיון מופשט, כי אם עצה מעשית וממשית, ומי שנוהג לפיה למעשה ומחפש בפועל את הטוב בעצמו, בוודאי יגיע על ידי זה לשמחה.
אולם אם יוצא האדם מהדרשה רק בידיעה שצריך לשמוח, אדרבא, הוא עלול אפילו ליפול לעצבות בגלל שאינו בשמחה, כפי שצריך. דרשה כזו היא עקרה, אולי אפילו מזיקה, כי אין באמתחתה עצות איך לשמוח בפועל.
ממילא גם מובן מדוע עשויים אותם שנלכדו בהשקפות העקרות הללו, להתייחס בבוז ובהסתייגות לדיבורים חיים וחמים של תורה, לדיבורים שעשויים להפרות ולהחיות את חיי המעשה של האדם על כל גווניהם.
מהו הפתרון לבעיה זו?
מבאר רבי נחמן בכתביו, שהדבר העיקרי ביותר שאדם חייב לשנן לעצמו ולהתאמץ לזכור הוא - חיפוש התועלת.
לשאול את עצמו בעקבות כל חוויה, כל רגש מתעורר וכל לימוד - מהי התועלת הצומחת מזה?
מובן שמדובר כאן על תועלת רוחנית, תועלת להתפתחות ולצמיחה הנפשית של האדם. תועלת ממשית שמתבטאת בעולם העשיה וניכרת בחיי היום יום.
עקרון זה שזור כחוט השני גם בלמודי התורה שבעל-פה, דהיינו הגמרא, המבארת את דברי חז"ל.
בכל נושא שמועלה, עתידה, בסופו של דבר, לצוץ תמיד שאלה עקרונית – 'למאי נפקא מינה?' כלומר - מה יוצא לנו מזה? מהי השלכת הדברים? הנחת היסוד גם כאן, אם כן, היא שלמוד ללא השלכה, ללא 'תכל'ס' (תכלית) - אינו לימוד, ואין כל טעם לדון בו.
אם אין תועלת, לא יועיל הברק הרעיוני, לא תועיל החוויה הריגשית ולא יועיל הסיפוק האסתטי. כרוח יחלפו וייעלמו, באשר לא ישאירו את רישומם בעולם הממשי, ונפש האדם תהיה ריקה מפירותיהם.
אולם אם יש בדבר מה לימוד תועלתי, מפרה, אם יתגלה לעיני המתבונן סולם מוצב ארצה וראשו בשמיים, וגם יקבל עצות והדרכות מעשיות כיצד לטפס בו - תורה כזו תהיה ערבה ומועילה לנשמתו כמו ביום נתינתה בסיני.
את מוזמנת להכנס לאתר שלנו - לב הדברים ולהתרשם מהחומרים שיש בו.
בהצלחה רבה
ארז
דברי תורה לפרשת השבוע
החלק הכי טוב בשולחן השבת שלכם: רעיונות קצרים, עמוקים ונגישים על פרשת השבוע היישר לתיבת המייל שלכם