שאלה
כשאני מסתכל על החיים שלי, אני תוהה ברצינות האם לא מוטב לי למות מאשר לחיות. החיים שלי בעולם הזה ממילא מלאים בעיות ואינם גורמים לי שמחה בכלל. אבל לא על זה אני מדבר. מה שנראה לי הוא שמבחינה רוחנית מוטב לי למות בגיל 17 מלמות בגיל 70. הרי ככל שאני נזהר, אינני מצליח להימנע מלהיכשל בעברות. כל יום אני מדבר לשון הרע או שוכח לברך או עובר על הלכות אחרות. על דיני שבת איני מצליח להקפיד כמו שצריך ועם כל יום שעובר אני צובר עוד ועוד עברות. האמת היא שאני מפחד מהגיהנום.
נכון שאני גם מקיים מצוות, אבל בינינו, כמה כבר שוות מצוות כאלה שנעשות מצוות אנשים מלומדה ובלי כוונות נכונות. וממילא הרי חונכתי לקיום מצוות אז מה זה שווה.
אני יודע שלהתאבד זאת עברה חמורה, אבל אם היה בא פתאום מישהו והורג אותי האם לא היה זה עדיף?
תשובה
מתוך דבריך למדנו, שרק לצדיקים גמורים, לאנשים מושלמים במידות ובמעשים - יש טעם לחיות, הם בוודאי יירשו גן עדן. אבל כל השאר, כל ריבי רבבות היהודים, אפילו שומרי מצוות, להם בודאי אין תקנה משום שיש בהם ובחייהם גם צדדים רעים. ההצלחה בעסק הזה, שנקרא "העולם הזה" שמורה, אם כן, למתי מעט. השאר נידונו לכישלון חרוץ ובמבחן הסופי לא יקבלו אפילו "ציון עובר".
לשיטתך - עברותיך רבות וחמורות ומצטברות במהירות, ואילו מצוותיך, ביחס לעברות, חסרות ערך, קטנות, דלות ומעטות. ואם כך חבל לחיות בשביל לפרנס יותר טוב אחר כך את הגיהנום. מוטב למות עם קצת עבירות ולבלות פחות בגיהנום.
אולם חזות קודרת זו של המציאות, אף שהיא נראית לך ממשית אינה מסתמכת על דבר מלבד תחושותיך האישיות בלבד. השערותיך הפרטיות על חומרת החטא ומיעוט ערך המצוות וכו' - הן שמובילות אותך למסקנות עגומות ומוטעות כל כך.
האמת - שונה בתכלית ממה שאתה חש. האמת האלוקית, שנעלמת מחושינו, מספרת סיפור אחר לחלוטין על ערך המצוות או העברות ועל גורלו של בן אנוש כערכנו. ואמת זו מתגלה במלוא יופייה ועוצמתה בכתבי הקודש.
כותב הרמב"ם (הלכות תשובה פרק ג' סעיף ב'): "לפיכך צריך כל אדם שיראה את עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב וכן כל העולם כולו חציו זכאי וחציו חייב. חטא חטא אחד הרי הכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף חובה וגרם לו השחתה. עשה מצווה אחת הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות, וגרם לו ולהם תשועה והצלה".
הלכה למעשה, פוסק הרמב"ם, כל אדם, יהיה מי שיהיה, עשה מה שעשה, מחויב להסתכל על עצמו כ"חציו זכאי חציו חייב" עד שבכח כל מצווה שיעשה להכריע לא רק את עצמו אלא את העולם כולו לכף זכות!
אין המדובר כאן רק במישהו שנדמה לו, כמוך, שמצוותיו חסרות ערך ביחס לעברותיו. מדובר כאן על כל אדם, אפילו על אחד שבאמת הירבה לחטוא ולפשוע ויודע בנפשו כי עשה מעט מאד מצוות. גם הוא, להלכה, צריך להסתכל על עצמו כשקול.
היתכן? הלא אדם לכאורה יודע מה עשה, ואיך ניתן להתעלם מחומרת מעשיו או להקטינם? על זה עונה הרמב"ם (שם בסעיף ב'): "ושיקול זה (הדרך בה נשקלות בשמיים מצוותינו או עברותינו ומידת ערכן) אינו לפי מניין (כמות) הזכויות והעוונות, אלא לפי גודלם. יש זכות שהיא כנגד כמה עוונות, שנאמר "יען כי נמצא בו דבר טוב", ויש עוון שהוא כנגד כמה זכויות, שנאמר "וחוטא אחד יאבד טובה הרבה" ואין שוקלין אלא בדעתו של א-ל דעות, והוא (בלבד) היודע היאך עורכין הזכויות כנגד העוונות", ומבאר ה"כסף משנה" שם: "הרי שכבר אפשר שיראה לנו שהוא רשע גמור ועשה מצווה שבעבורה ראוי שיזכה". אפילו מי שלמראית עין נראה בבירור כרשע גמור - עדיין אין אנו יודעים, וגם הוא אינו יודע, שמא בלי משים עשה מצווה שחשיבותה רבה ובאמת הינו זכאי ולא חייב!
חשבון המצוות והעבירות, אם כן, מה שוקל יותר, כמה חשובה כל מצווה שעשינו או כמה חמורה כל עבירה, אינו בידינו. אנחנו פשוט לא מבינים בזה כלום. רק במבט אלוקי, החודר לעומק נבכי לבו של כל איש ויורד לפשר כל מעשיו אפשר להבחין איפה באמת האדם עומד. ולנו אין את המבט הזה. כך שאדם שמיואש מעצמו ובטוח שיהיה לו גיהנום וכדומה, מתבסס רק, ואך ורק, על דמיונותיו והשערותיו הפרטיות שאין להן כל ביסוס במציאות, אפילו אם הרבה לפשוע, כמובא ב"כסף משנה".
מה שיש בידינו כן, זו ההלכה, וההלכה מורה להסתכל על עצמנו תמיד באופן שקול. "חציו זכאי וחציו חייב", באופן כזה נייחס חשיבות לכל מצוה נוספת ונירתע מכל עבירה. באופן כזה נחוש תמיד שיש טעם לחיינו ויש תקווה לאחריתנו, גם אנו, לא רק צדיקים גמורים, עשויים לזכות בחיי העולם הבא.
יתירה מזו - הבדל מהותי ויסודי קיים בין עבירות למצוות. עבירות, חמורות ככל שיהיו, במהותן הינן ברות ביטול, אפשר "להמית" ולכלות אותן. אם על ידי תשובה שפירושה בפשטות שאדם מצטער על הרע שעשה, מתבייש במעשיו ומבקש סליחה מה'. אם על ידי יסורים שיכפרו לו. בין כך ובין כך העבירות ורישומן בנפש, במוקדם או במאוחר עתידות לכלות ולהעלם. ואילו מצווה, לעומת זאת קטנה ככל שתהיה, היא דבר נצחי שרישומו וטובתו עומדת לעד ולנצח נצחים.
ועוד אמרו: "מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך" (דרשות הר"ן ה'). מצוות, בגלל מהותן הקדושה, אפילו כשהן מעטות - כוחן רב ועצום מאשר עבירות.
מדוע אין אנו חשים זאת? מדוע אין המצוות מאירות את חיינו ומגרשות מלבנו את האטימות והיאוש?
הלא כולם רוצים שיהיה טוב. כולם רוצים להיות טובים אבל בפועל - עצובים, שבורים ומיואשים מהטוב הזה. "כי רוב בני אדם שרחוקים מהשם יתברך", כותב רבי נחמן מברסלב, "עיקר ריחוקם הוא מחמת מרה שחורה ועצבות, מחמת שנופלים בדעתם, מחמת שרואים בעצמם גודל קלקולם שקלקלו מעשיהם. ומחמת זה הם נופלים בדעתם, ורובן מייאשים עצמן לגמרי".
אבל באמת - אין הצדקה ליאוש הזה. לכל אחד, יהיה מי שיהיה, ישנן זכויות ומעשים טובים. גם אם הם פעוטים, הם קיימים (וזה שחינכו אותך לזה לא גורע מהם כהוא זה. הלא יש לך בחירה לעשות טוב או לא לעשות ואם אתה עושה זאת, משמע שבחרת בו!), גם אם מעשינו הטובים אינם מושלמים, יש בהם נקודות, אחוזים, של שלמות, של רצונות קדושים ואמיתיים להיות טובים ולהיטיב באמת.
ובטוב הזה שבתוכנו, צריך להתבונן, צריך ללמוד להכיר בערכו ובמעלתו האמיתית, עד שלרע לא יהיה עוד קיום והוא פשוט יתנדף.
ננסה, כדי להבין את עומק הטוב שבנו, וכדי ללמד זכות על עצמנו, להתבונן על עצמנו מן הצד.
אנו, בני דור עומק הגלות, לא רואים אלוקות ולא מבינים את דרכיה. כל אחד (גם מי ש"נראה טוב") נתון במאבק איום על חייו הרוחניים. פיתויים, בלבולים, צרות, ספקות. אין מלך ואין נביא, לא מקדש ולא גילוי שכינה. למה אפשר לצפות מאתנו? הניחו אותנו בעולם הגשמי הזה מול כל הפיתויים, בעומק הסתרת פני ה'. הלא החטא כמעט בלתי נמנע...
לא שאנו מנסים להקל ראש בחטאים. חלילה, ברור לחלוטין שאדם צריך להפוך עולמות כדי להימנע ולו מן הקל שבחטאים. אנו מנסים רק לעכב אותם מלבלוע אותנו לגמרי על ידי היאוש שהם מכניסים בנו על ידי חזות קודרת של חוסר תקנה שהם מציגים לפנינו תדיר. וזוהי הרשת שבה הפילו גם אותך. וכמו שהרע שוקל פחות על רקע מציאותנו הקשה, משום כך בדיוק שוקל הטוב שלנו הרבה יותר. תחת איום הפיתויים, הבלבולים, הספקות, המבוכות והיסורים, הלא כל מעשה טוב שלנו, קטן ככל שיהיה, יש בו חידוש עצום. דווקא משום הרקע שעליו הוא מופיע.
וכן מפורש בדברי רבי חיים ויטאל, תלמיד האריז"ל (שער הגלגולים הקדמה ל"ח אות פ'): "כי מעשה קטן בדור הזה שקול כנגד כמה מצוות גדולות שבדורות אחרים. כי בדורות אלו הקליפה (כלומר המניעות העיכובים והבלבולים של כל אחד, שהם כקליפה המסתירה את אור האמת והאמונה) גוברת מאד מאד לאין קץ". ולא רק מצוה, אלא אפילו חלק ממצוה, חשוב ויקר בעיני ה', בפרט בדורותינו אלה, מאד מאד. ויש בזה אלף אלפים וריבי רבבות קל וחומר כלפי דורו של האריז"ל. וכבר כתב כך גם החיד"א (בספר "חדרי בטן") ומה נאמר אנחנו...
"ואפילו נקודה קטנה (כלומר החלק הטוב והאמיתי) של מצווה קלה של הקל שבקלים (אדם פחות ערך מאד) - אין כל העולם נחשב כנגדה" (ליקוטי הלכות תחומין ו' ב').
בשביל מצוה אחת, בשביל חלק אחד של מצוה אחת קטנה של אדם קטן, הכל שווה ובשביל עוד אחת שווה הרבה יותר.
מספר המדרש, שבשעה שהקב"ה חפץ להוריד נשמה לעולם הוא בא לרצות אותה שתסכים לכך. "ברצוני להורידך לעולם הזה", הוא פונה אליה. "עולם זה מהו?" מקשה הנשמה, ואז מראה לה הקדוש ברוך הוא את טיבו ומהותו של עולמנו השפל.
לאחר שהתוודעה, אפילו מרחוק, אל הסבל והקושי שאדם עובר בעולם, מסרבת הנשמה, כל נשמה, לרדת לעולם. או אז אומר לה ה' - בואי ואראה לך את המקום אליו תגיעי בעולם הבא אם תרדי לעולם הזה ותקיימי שם רק מצווה אחת. לאחר שהיא רואה את המראה הזה, למרות כל מוראות העולם הזה הגלויים לה באותה שעה, מתרצה הנשמה בשמחה לרדת לעולם. הכל שווה לה, הכל משתלם לה, כל הקשיים והמבוכות, על מנת לבחור בטוב ולקיים בעולם החומר מצוה אלוקית אחת. כל זה בכל דור, ואילו בדורנו, דור ההסתרה והחושך, על אחת כמה וכמה שתגדל, כאמור, מעלתה של כל מצווה.
יש טעם לחיות, הטוב גדול וחזק לאין שיעור מן הרע - בכל יהודי. צריך רק להאמין בטוב הזה ולהאמין שה' מייקר אותו מאד. צריך להאמין בה' שהוא מאמין בנו ובטוב שבנו, ולמענו, לקום ולהילחם על חיינו הרוחניים, לגרש את חושך העבירות ואת רישומן מן הנפש, ולחיות. לחיות חיים של תקווה, של אמונה בטוב ואמונה בכח שניתן לנו לבער את הרע. אז יהיו חיינו חיים, חיים אמיתיים, חיים מלאים תוכן ומאושרים באמת.
דברי תורה לפרשת השבוע
החלק הכי טוב בשולחן השבת שלכם: רעיונות קצרים, עמוקים ונגישים על פרשת השבוע היישר לתיבת המייל שלכם