ללא נושא

ב"ה


שלומות!

1. חובת הבעל לקיים מצוותו לאחר טבילת האישה.
2. השאלה איננה במקומה. יש לחסל מריבות. לא לראות במריבות דבר שאותו משמרים ומנציחים.
בני זוג חייבים ללמוד איך להתגבר על המריבות וודאי שההמנעות ממפגש אישי ופנימי לאחר הטבילה - אל לו להפגע בשל מריבות.
צריך ללמוד לא להעמיק את המריבה. אם יש סכסוך, ונמנעים ממימוש הזוגיות, הקרע מעמיק ואח"כ לא יודעים איך להמשיך קדימה.
חבל. חבל.
צריך להתאמץ וללמוד לדבר יחד. צריך "לפרק" מכשולים בדברי ריצוי וקירוב.
זה לא משנה "מי התחיל". זה לא גן! זו משפחה!
יש ילדים, יש משפחה.
לכן, אני מציע לא להכנס לשאלה אם מותר או אסור! זו התכסות בשאלה הלכתית במקום להתעמק בשאלה המוסרית המשמעותית.
זה לא רק ענין האישות, אין ביחסים אלה ביטוי לחובה גופנית אלה למפגש בין נשמות.

אם הבעל נרדם, ואפשר להעירו וישמח מכך, נראה שנכון וראוי לעשות. אבל אם לא, מפגש זה צריך להעשות מתוך שמחה גדולה ולא מתוך עול.

והכל תלוי בהתייחסות הראשונית שעל פיה יש לבנות את כל מערך היחסים. בערב זה צריכה שמחה של התחדשות ורעננות ללוות את ביתך.

ביקר,

שי