שאלה
אני יודעת שזה נשמע מיאוש, פאטתי, הזוי משהו, וחלק גדול מהאנשים שיקראו את המכתב הזה יחשבו לעצמם:
'הבחורה במצב קשה...' אבל מה לעשות, שהגעתי למצב שזה כבר לא ממש מעניין אותי, מה תחשבו ומה לא.
ראיתי את השאלה של הבת שכתבה שאין לה כוח והיא לא מוצאת את בן הזוג שלה והחלטתי שאני חייבת לעשות משהו.
וכאן אני פונה אליכן, אחיות רווקות שלי!
אתן, שבדיוק כמוני, הולכות כל יום לישון ורגע לפי השינה מחבקות את הכרית חזק וחושבות בשקט כי שאר הבנות בדירה ישנות כבר, עוד כמה לילות כאלו נשארנו לנו, לילות שבהן אור הירח חודר מבעד למסיכה שלבשנו כל היום, ש'הנה, אני עדיין רווקה אבל יש לי את החיים שלי' ומזכיר לנו עד כמה אנחנו בודדות
לילות שלא בא לך לעשות כלום, מלבד לשבת עם עצמך ולספור את הדמעות שיורדות לך, אחת לאחת ולתהות, ולצעוק, ולשאול ולהתחנן לקב"ה שפעם אחת יענה לנו כבר 'מה דפוק בנו, ואיזה נשמה מושחתת היינו בגלגול שעבר שמגיע לנו התיקון הזה?'
אז יש לנו את החברים, וההורים, והמשפחה אבל בסוף, אחרי כל החיבוקים של החבירות הנשואות ומילות העידוד, בסוף זה רק אנחנו...והוא, הקב"ה, שנשאר שם איתנו ומסתכל עלינו במבט של: 'את בטוחה שכבר עשית הכול?' ואני כבר לא יודעת מה לענות לו...לא יודעת...
כי אחרי מאות דייטים, בנים מפגרים שצריכים בתור עונש לצאת פעם לדייט עם עצמם ומאגר דועך של כוחות נפש ואיפור נעלם...אחרי כל זה את מפסיקה באזשהוא שלב לחפש תשובות ולא נותר בך כוח לכלום מלבד, לשקוע ולחשוב, לחשוב ולכאוב.
למה אני כותבת לכם את זה? כי שמעתי על זה כבר מזמן, 'פרקי שירה', אבל אף פעם לא ידעתי כמה זה באמת מואיל, כמה שזה חזק
כן, בהתחלה הגבתי בדיוק כמוכן:
אפטיות מוחלטת, יש את הבנות של 'עמוקה' ויש את הבנות של ה40 יום בכותל...אז הנה, עוד קבוצה קמה לנו
אבל אחרי שחברה שלי שאמרה את זה התארסה, ועוד אחת...התחלתי לחשוב שזה שווה את הכמה דקות האלו ביום, בכל אופן אין לנו מה להפסיד ובשמיים זה בטוח ייחשב לנו כהשתדלות...
אז במה מדובר? ברשימה של בנות (וגם בנים...) שאומרים כולם ביחד 'פרקי שירה' במשך 40 יום, ואחר כך כולם מתפללים על כולם (כל מי שמתפלל רשום ברשימה ובמייל שיישלח) ו'כל המתפלל על חבירו נענה תחילה'.
אז אמרתי לעצמי, שדבר אחד אני כן יכולה לעשות למעני ולמען כל אותם נשמות שמרגישות שכבר אין להם כוח למסע הלבד הזה, בחושך הרו