שאלה
שלום כבוד הרב,
אני מרגיש שבזמן האחרון מתחיל להיות צמאון רציני בקרב הציבור החילוני ללימוד תורה בכלל וגמרא בפרט.
הביטוי הכי חזק של זה כמובן זאת רות קלדרון.
מצד אחד זה מדהים שפתאום עם ישראל בכללותו מתחיל לחזור לשורשים וקולט איזה עומקים יש ביהדות, זה ממש מרגיש לי כמו עוד צעד לעבר הגאולה השלמה.
מצד שני היחס שלהם ללימוד התורה הוא ככל שאר החכמות ושהיא לא אלוקית, ולכן אין להם מחויבות לתורה וקבלה טוטאלית של התורה על עצמם.
זה גם יכול לגרום עיוותים רבים כמו שראינו (שהתורה לא אוסרת משכב זכר וכו')
איך אני אמור להתייחס לזה האם באהבה או שמא בחריפות נגד זה. אשמח למקורות בנושא ומה אתה חושב על הנושא.
תודה רבה
תשובה
שלום וברכה
אני חושב שאתה צודק מאוד.
אני חושב שיש צימאון גדול. הוא לא רק בציבור החילוני. גם בציבור הדתי יש צימאון להתרעננות רוחנית, לתנועה למעלה, להתחדשות.
רות קלדרון היא אחד הביטויים של זה. אולם התופעה הרבה הרבה יותר רחבה, מגוונת, ומחפשת דרך.
אתה גם צודק שהדבר עדיין מאוד בוסרי. גם אצל החילוניים. גם אצל הדתיים. מקום התורה, מעמדה, המחויבות וכדו'.
ואתה גם צודק שהדבר יכול לגרום לעיוותים רבים. הבעיה סבוכה יותר בשל העובדה שהעיוותים מתהווים לעתים גם אצל שומרי התורה והמצוות, מכיוונים אחרים: תלמוד תורה לא מוסרי, לא מחובר, לא מהפך את הלב לריבונו של עולם.
לא נראה לי שאנחנו צריכים להתייחס לזה בכלל מעמדה שיפוטית – לא באהבה ולא בחריפות. בכלל, הדבר היותר נכון הוא לא לבנות את הזהות שלך על בסיס שלילת האחר. אנחנו צריכים להיות חלק מזה. להתחבר לדברים הטובים שבבקשה הרוחנית המתחדשת; להימנע מליפול במלכודות הדבש של תפיסה זו; להציע עולם רוחני עשיר, פורה, משתוקק ומחויב, ולקרוא בשם ד'; להאזין למקומות תורה אחרים ולקבל את שאנו יכולים לקבל.
נראה לי שכל הכיוון הזה הוא יותר נכון.
האם קבלת תשובה לשאלתך ?
כל טוב