להתאבד או להחטף?

חגית שלום,

קודם כל אני חייב לומר שכל דבר ששומעים בתקשורת צריך לבדוק היטב האם הוא נכון, לפני שקובעים זאת כעובדה, לפי מה ששמעתי וקראתי אותו מג"ד של גדוד 51 לא התכוון כלל שאותו חייל שנתפס על ידי מחבלים יפוצץ את עצמו עליהם, אלא רק התכוון שאנשים לא יחשבו על האפשרות של חטיפה אלא יהיו בטוחים ביכלתם, ובכך להעלות את המורל.

לגופו של עניין, הדיון הוא דיון רחב מאוד וארוך שנידון על ידי גדולי הפוסקים בכל דור ודור בצורות כאלו ואחרות. וכמובן, שבימינו ישנו גורם נוסף שלא נידון בדורות קודמים, כאשר יש לנו מדינה, וכל נושא שכזה, שבעיקרו הוא פרטי, נהפך להיות בעל השלכות לכלל הציבור בארץ.
לדעתי דברי ר' שלמה לוריא, גאון שחי לפני כ- 400 שנה, וכתב ספר שנקרא "ים של שלמה", אקטואליים מאוד גם לזמננו:
הוא פותח בסיפור שנמצא בתחילת ספר שמואל ב שבו מסופר ששאול מלך ישראל, כשהבין שהולך ליפול בשבי הפלישתים, אמר לאחד הנערים שעבר שם להורגו. ונשאלת השאלה: איך שאול איבד עצמו לדעת? והוא משיב:
"אם מתיירא שלא יענו אותו על יהודים אחרים. ויאבדו חס ושלום כמה נפשות מישראל. כמו שיש קצת מושלים על דבר שקר, שמענין יהודי אחד על הכלל. ואחד יאבד בעוונותינו הרבים הרבה, מותר להרוג בעצמו, ואולי שאול ע"ה כיון על זה שנפל על חרבו. שסבר אם ייפול חי בידם יתעללו בו, ויענו אותו. ומסתמא בני ישראל לא יכולים לראות ולשמוע בצרת המלך, ולא יעמדו על נפשם מלנקום נקמתו ולהצילו. ויפלו כמה רבבות מישראל. והוא כבר ידע שנגזרה עליו הגזירה, שלא ימלט מהם. ועל זה אמר קרא, פן יבואו הערלים ודקרני, כלומר, שבסוף ידקרוני, וממיתים אותי, ויתעללו בי קודם מיתה, ולפקוח נפש אחרים מותר לחבול בעצמו. וגם אפשר משום כבוד מלך משוח ה'. שאין ראוי שימות בידי הערלים, ויעשו בו מיתת עינוי ובזיון, והוא חילול ה' בדת אמונתנו".
דבריו של המהרש"ל יכולים להוות מקור מאוד מעניין ואקטואלי גם לימינו, ולהוות חומר למחשבה מאוד נרחב לגבי שאלה זו, האם אדם יכול לאבד עצמו לדעת עבור כבוד ישראל, או כדי שלא יפלו ימותו אנשים אחרים מישראל.
כמובן, אין בדברים אלו משום פסיקת הלכה, אלא משום חומר למחשבה.
סיפור נוסף שמובא בגמרא (מסכת גיטין דף נז) מדבר על שמונה מאות ילדים וילדות שנלקחו בשבי לרומא בספינה, כדי שישמשו שם לקלון, והתאבדו כולם בטביעה. מעשה זה גם הוא מעורר לשאלה אצל הראשונים האם מותר לאדם לאבד עצמו לדעת כדי לא לסבול יסורים. נידונים כבדי משקל אלו, משליכים על דינים נוספים, כמו למשל המתות חסד - כן או לא? וכן למשל האם אדם שנמצא בכלא, וסיכוי טוב שיידון למוות, האם יש לו דין של אדם שאיבד עצמו?
הנושא הזה הוא נושא כבד משקל, ויש דעות לכאן ולכאן

כאן השאלה מקבלת מימד נוסף ושונה, מימד שצריך להעלות אותו בכל מקרה, והוא מה היחס בין חובת המדינה להשיב את בניה, לבין חובת האדם שלא להטריח על המדינה. מקור לכך ניתן לראות במשנה (גיטין פרק רביעי) שמדברת על כך שאין פודים שבוים יותר מדמיהן, ושם מסבירה הגמרא באחד הנימוקים שהסיבה שלא לפדות ביתר מדמיהם הוא כדי שלא יקחו אנשים אחרים בשבי, כלומר, מקריבים אדם, לטובת הכלל. כמובן שגם זהו נושא ארוך שיש לדון עליו באריכות יתר.

עם כל זה ברור שאין למעט בערכם של החיים, דבר שנחשב יקר ביותר בהלכה, וביהדות בכלל, עד כדי כך, שעל ספק רחוק של פיקוח נפש שאולי יקרה, מצווה לחלל שבת כדי למנוע את פיקוח הנפש, וזאת גם באופן שהאדם יחיה עוד זמן קצר בלבד, כיון שמצוות 'וחי בהם', היא המצווה החשובה בתורה, שרק שלוש עבירות נדחות מפניה, ולכן וודאי שהשאלה העומדת על הפרק היא כבדת משקל, ובהחלט עומד על כתפי החייל התלבטות כבידת משקל בין שני ערכים חשובים עד מאוד.

לסיכום: יש כאן לדון מצד כמה נידונים: א. כבוד ישראל, שחיל יהודי נופל בשבי, וודאי שאין זה כבוד ישראל. ב. נפילת חייל בשבי, גורמת לבעייה בטחונית למאות ואלפי יהודים, בעקבות לחץ על המדינה להוציא מחבלים לחופשי, ומניעת הרתעה של מדינת ישראל כלפי מחבלים בעתיד. ג. על כך נוספת השאלה האם לאדם מותר לאבד עצמו כדי להציל אנשים אחרים, או כדי להציל עצמו מהיסורים. ד. השאלה מהו היחס בין חובת המדינה כלפי החייל, לבין חובת החייל כלפי המדינה.

בסופו של דבר, אי אפשר להגיד בזה דבר ברור לכאן ולכאן, וגם חייל שרוצה לשמור על חייו, וגם מי שמוכן להתאבד בשביל לא להחטף, שניהם צודקים ויש להם עמדה ראויה וטובה.

שיהיה הרבה הצלחה ושנזכה בע"ה במהרה לקיום הפסוק 'ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם'.

עקיבא
Akiva.ka@gmail.com