להפסיק טלווזיה בגלל דלקת עיניים ונגיעה בגלל כוויות

שלום שואלת יקרה. שמחתי לקבל את שאלתך. בעיני היא ממש לא טפשית אלא טומנת בחובה הרבה בגרות, רצון להתקדם ולהשתפר, לתקן את הצריך תיקון, ולצמוח מתוך קושי ועל כל אלו ממש יישר כוח.
לפני שאשיב לשאלותיך, יש נקודה מסויימת שחשוב לי לעמוד עליה. כתבת בשאלה שבעקבות דלקת העיניים והכוויות שנגרמו לך (אגב, אני מקווה שלא מדובר במשהו רציני ואת כבר בשלבי החלמה...) החלטת להפסיק לראות טלויזיה ולהקפיד על שמירת נגיעה יותר. כבר במסכת ברכות נאמר שאם באים על האדם ייסורים יפשפש במעשיו ויעשה תשובה. אבל יחד עם זאת עלינו לזכור כל הזמן שאנחנו לא יודעים ולא מבינים כלום בחשבונות של הקב"ה ואנחנו לא יכולים לדעת מדוע קורים לנו דברים מסויימים (אגב, אנחנו לרוב נזכרים בשאלות האלו כשמגיעים דברים לא טובים ושוכחים לתהות עליהם כשמתרחשים דברים טובים בחיינו...) כשם שאנחנו לא יודעים מה מתן שכרן של מצוות אנחנו לא יכולים לדעת מה העונש על עבירות מסויימות. כמו כן אנחנו בכלל לא יכולים לדעת אם מדובר על עונש או שלקב"ה יש כוונות אחרות. כבר נאמר "גבהו מחשבותי ממחשבותיכם" וחשוב לזכור את זה כשאנחנו באים ועושים את חשבונות התיקון. הדרך שבחרת, להתעלות מתוך הקושי שהיה בכוויות ובדלקת היא הדרך שמציע הרב סולוביצ´יק. הוא כותב שלא טוב לאדם לטבוע בים של שאלות ותהיות למה דבר מסוים קרה כי כאמור, הוא לא יכול לדעת את התשובה, אלא על האדם להתקדם ולחשוב מה המטרה שבדבר וכיצד אני יכול להתקדם ממנו. זה בדיוק מה שבחרת לעשות- להתקדם. יחד עם זאת, הייתי מציעה לזכור שאת לא יכולה לדעת במאה אחוז שמה שקרה היה בעקבות צפיית יתר בטלויזיה וכו´. זה כמובן לא מקטין את הרצון והצורך לתקן ובוודאי שלא את ערך התיקון עצמו.
בנוגע למה שכתבת לגבי הטלויזיה תדעי שאני מלאת הערכה כלפיך. העניין הזה ממש לא פשוט במיוחד כשיש בבית את כל המכשירים והשכלולים ועצם זה שהצלחת לעמוד בכך חודש שלם ועד עכשיו את מצליחה לא לצפות באותה תוכנית זה דבר מדהים בעל ערך עצום. למרות ששבת לראות טלויזיה זה לא מבטל בכלל את החודש בו לא ראית וכמובן שזה לא מבטל את כל שאר הפעמים בהם את מצליחה לעמוד בפיתוי העצום הזה ולא לצפות. כתבת שלרוב את לא צופה ורק באותן פעמים שאין לך מה לעשות את מסתכלת. ולכן נראה לי שהכי כדאי פשוט לתכנן מראש את סדר היום כך שדווקא בשעות בהן את יודעת שיש משהו מעניין בטלויזיה שאת ממש רוצה לראות, דווקא באותו זמן תדאגי שיהיה לך מה לעשות וכך הפיתוי יקטן. מנסיון אני יכולה להגיד לך שזה ממש עוזר. מה גם שעכשיו שחזרת ללימודים ממילא יש פחות זמן ואני מאמינה שגם זה דבר שיעזור. (יש באתר של חברים מקשיבים מאמרים בנושא וגם תשובות קודמות שניתנו לשאלות דומות, מציעה לך לקרוא גם אותן ואולי תגלי בהן דרכי התמודדות נוספות)
לגבי החניכים... באמת מדובר בסיטואציות לא פשוטות כי כמו שכתבת מדובר בשיגרת חיים, בהרגל, ולא במשהו שנעשה "דווקא". אני מציעה לשבת ולחשוב על זה יחד עם צוות ההדרכה (הסניפי או רק של השבט שאת מדריכה) לבנות פעולות בנושא שמתאימות לגיל החניכים ואופיים ולהחליט ביחד על מהלך שכל הסניף נכנס אליו. דווקא את בתור מדריכה יכולה להתחיל לחולל את השינוי הזה, לעורר אצלם את המודעות לנושא, לגרום לשינוי אפילו קטן ואפילו רק אצל חלק מהם. כי כמו שכתבת זה משהו שמקובל וצריך שיהיה מישהו שיבוא ויסביר להם מה הבעיה בזה. אני מניחה שכמדריכה את מבינה את חשיבות החינוך ואת השפעתו, רק בדרך הזו תצליחי לחולל אצלם שינוי אמיתי. נכון, לפעמים צריך להעיר על כך, אבל שינוי מהותי לא יכול להתבצע בן רגע וצריך זמן ותהליך כדי להטמיע את הדברים. באופן אישי כשחניכים באים ונוגעים בך את יכולה פשוט לבקש מהם שיפסיקו ולהגיד להם שזה מפריע לך. יחד עם הפעולות שתעבירו בעז"ה אני מאמינה שרובם יקלטו את המסר ואם תעמדי על זה, הם יפסיקו לגעת בך.
אני מקווה שהצלחתי לעזור. יישר כוח על השאלות ועל העבודה החשובה שאת עושה כמדריכה. אם מתעוררות שאלות נוספות בנושא זה או אחר את מוזמנת תמיד לשוב ולשאול.