להיות דתי לאומי זו פשרה?

שלום ספיר,
כיף לקבל שאלה שנובעת מדרישת אמת כל כך אמיתית ובלתי מתפשרת כמו שלך, ומאכפתיות עצומה כלפי הסביבה.

האמת היא שקצת קשה לכתוב על הציבור הדתי לאומי בתור איזה גוף בעל הלך רוח אחד, שאפשר לבקר או לאהוב. הרי יש כל כך הרבה זרמים ודעות מנוגדות שנכנסות תחת הכיפה הסרוגה שלנו, שקשה לומר עליו אמירות גורפות, בטח שלא בנושאי אמונה.

השאלה שאת מציבה נוגעת בעצם להתמודדות שלנו עם העולם המשתנה שסביבנו, עם תרבות כללית שהולכת לעיתים קרובות נגד עקרונות חשובים שאנחנו מאמינים בהם. הבירור הזה צריך לעלות לא רק על הציבור הדתי לאומי, אלא על כל מי שרוצה ללכת בדרכה של התורה ומאמין שזו הדרך הטובה והנכונה לחיות, ורואה הדרך הזאת לא תמיד באה בטוב לכל הסביבה.

אז יש לקונפליקט הזה כמה פתרונות:

הפתרון החרדי - (בלי הכללות, אבל...) בונים יותר ויותר חומות בשביל להגן על עצמם מפני התרבות המקולקלת שמסביב. בצבא יש פריצות? לא מתגייסים. באוניברסיטה יש כפירה? לא לומדים. ככה נבנית לה חברה שדומה יותר לשטייטל בפולין לפני 200 שנה, מאשר לחברה שאמורה להתמודד עם העולם כפי שאנחנו מכירים אותו כיום. אמנם יש בדרך הזאת יתרונות מסוימים, באמת יש שם לימוד תורה בהיקפים שלא היו כמותם מעולם, יש גמילות חסדים ענפה, ושמירת מצוות ברמה שלא נמצאת אצל כולנו. אבל יש שם בעיה אחת - זה לא קשור לעולם. להחליט שמורידים את הראש ומתעלמים מכל השינויים שעברו על העם היהודי ב-100 שנים האחרונות, וממשיכים כאילו הדבר היחיד שהשתנה הוא שהפריץ התחיל לדבר עברית - זה לא מציאותי. המדיניות הזאת היא לא סתמית, היא נובעת מהבנה שאנחנו עדיין בגלות ולכן אין ערך בגוף לאומי עבור עם ישראל, עד שתגיע הגאולה השלמה. איך היא תגיע, אם לא נעשה כלום בשביל זה? תשאלי אותם.

פתרון אחר - זו המציאות שאת נתקלת בה ומזדעקת כנגדה. אם נפשט את הדברים, יש ראיה של שני ערכים שלא יתערבבו לעולם, כמו שמן ומים. מצד אחד, התורה. אוהבים את התורה ורוצים לחיות לפיה (פחות או יותר). מצד שני - החיים המודרניים. גם אותם רוצים לחיות, בלי לוותר על שום דבר ובלי לסנן ערכים שאולי זרים לנו. אז יש אנשים עם שיווי משקל שנוטה לכיוון כזה או אחר, לא תמיד למה שאת מתארת. יש הרבה אנשים שעושים מאמצים גדולים לשמור על ההלכה בעולם מורכב, ועומדים בנסיונות לא פשוטים. ולעומתם יש אחרים שהחליטו כבר שתרבות המערב לוקחת בנוק אאוט, וחיים את חייהם עם כמה נגיעות קלות של יהדות. הצד המשותף, הוא שלא רואים איך אפשר לחיות בעולם הזה, מתוך ראיה של תורה. לא רואים איך התורה מדריכה אותנו לחיות לכתחילה בעולם הזה, לבנות אותו כך שיהיה כלי לשיפור ועילוי העולם, ולא רק ככלי בשביל לממן את החופשה הבאה במלון (כשר למהדרין) בשוויץ.

הדרך הדתית לאומית, כמו שלמדו אותי, לא רואה בחיים בעולם הזה פשרה. אנחנו לא נתונים במאבק בין יצר הטוב, שמושך אותנו ללמוד בישיבה, ליצר הרע, שרוצה שנלך ללמוד באוניברסיטה. גם יצר הטוב יכול למשוך לאוניברסיטה, עבור מי שמתאים לו. לשרת בצבא זה לא גזירת שמד, זו מצווה מהתורה להציל את עם ישראל מאויביו, ליישב את ארץ ישראל ולבנות את מלכות ישראל.
האמונה הזאת מגיעה מהבנה שהתורה היא תורת חיים, היא מדריכה אותנו להיות ראש לאריות בעולם הזה, מתוך הבנה שבניין העולם הזה הוא שלב בדרך לגאולה שלמה. ממילא כאשר בונים את העולם - עלולים להתלכלך קצת בבוץ. אמנם לא מחפשים להתלכלך, אבל אם זה קורה - מנקים את הלכלוך וממשיכים לבנות. התורה היא מעבר לאוסף חוקים עבור האדם הפרטי (וחלילה להבין מזה שאפשר לזלזל בחוקים), היא מדריכה אותנו לבנות ממלכת כהנים וגוי קדוש. בשביל לבנות ממלכה כזאת, צריך לדעת איך לקחת את העקרונות של התורה, ולבטא אותם במציאות שהשתנתה מאוד מאז תקופת הגמרא. זאת הנקודה של השילוב הראוי, ככה אמורים לחיות חיי תורה כאן בעולמנו.

אני מסכים איתך שנוצרים המון קלקולים מהמפגש עם העולם שבחוץ, לכן צריך אנשים גדולים שידעו להתמודד איתו ולצאת מחוזקים ומחזקים. אבל העובדה שלא כולם מצליחים, לא יכולה לשים סימן שאלה על עצם השילוב. השילוב הוא הכרחי, לא רק מצד האידיאל, אלא גם מצד המציאות, מכיוון שלהיות כמו בנות יענה זה לא רק לא נכון, זה גם בלתי אפשרי. בשביל לחיות חיי תורה באמת, צריך לדעת להתמודד עם העולם הזה ולנצח. כמובן, לפעמים זה אומר לוותר על דברים שיכלו להיות טובים, בגלל הדברים הרעים שבהם. מי שלא יכול להתמודד עם התכנים שהסמארטפון עלול להביא לחייו, שלא יקנה אחד. אבל חשוב לא לעבור את הגבול ולומר שסמארטפון הוא אסור, מכיוון שיש אנשים שעושים איתו דברים גדולים.

אז מי שמחפף בגלל שאין לו כח, שיהיה בריא ויעשה תשובה. אבל מי שחי בעולם הזה ומדי פעם מתלכלך, זה לא תוצאה של פשרה, אלא של חיים בעלי משמעות. החיים בעולם הזה מכריחים אותנו להתמודד עם קצוות שלציבור אחר קשה מאוד להכיל, וזו לדעתי אחת הגדולות שלנו, גם אם לפעמים אנחנו משלמים מחיר באוירה פחות תורנית. התורה נתנה לציבור, ובציבור יחד עם הצדיקים, יש גם בינוניים וכמה רשעים (לא עלינו). לבחור את מי שמסביבנו זו פריבילגיה שאין לנו, מכיוון שכל ישראל ערבים זה לזה, וכמאמר הקלישאה - משפחה לא בוחרים.

זה באמת נוגע ללב לראות כמה אכפת לך וכמה את כואבת את המצב הרוחני של רבים, אבל בואי נסתכל על הדברים הטובים, ונבין שעדיף כוס גדולה חצי מלאה, מאשר כוסית קטנה שעולה על גדותיה. הסיבה לכך פשוטה - הכוס הגדולה עוד יכולה להתמלא, לכוסית הקטנה כבר אין לאן להתקדם.

אם תרצי להמשיך ולברר את העניין - אני כאן: yoavsb@gmail.com.

רק טוב!
יואב.