לא מוצא את עצמי (אמונה)

שלום
נראה לי שהבעיה שאתה מרגיש לא קשורה לעצם האמונה אלא לגילויים של האמונה בחיים. מבחינת מה המשמעות המעשית של לחיות חיי אמונה.

מעבר לקיום מצוות כדי לזכות בחיי העולם הבא - צריך לשאוף ל"דעת אלוקים" להבין איך העניין האלוקי מחובר לחיים שלך בהווה בעולם הזה בחיי היום יום.

בניית חיי הדת סביב הציפייה לחיי העולם הבא לא הודגשה בתורה שבכתב וגם לא בתחילת תורה שבעל פה אלא בעיקר לאורך שנות הגלות שבהם לא היה אפשרי לגלות את הדרכות התורה במציאות הפשוטה אבל משחזרנו לארץ ישראל שהיא ארץ אשר עיני ה´ אלוקיך בה ומקום הנבואה והשראת השכינה יש שאיפה לגלות את האמונה בחיי עולם הזה עצמם
ללמוד ולהוציא מהתורה הדרכות נכונות לבניית חיי חברה מבחינת משפטית כלכלית רפואית חברתית סוציאלית וכו´ ובכלל לראות איך נותנים תוכן ומשמעות לכל ההתפתחות של העולם מבחינה מדעית וחברתית וכו´ .

עניינים אלו בוארו היטב בתורתו של מרן הרב קוק זצ"ל ודומני שגם בציבור החרדי יש התעניינות הולכת וגוברת במשנתו.

כמו שכתב הרב אליעזר מלמד שליט"א "מרן הרב קוק זצ"ל גדול הדורות האחרונים, ודברי תורתו מאירים את דרך הקודש העולה אל גאולת ישראל תוך התמודדות עם האתגרים הנוראים שהעולם המודרני העמיד בפני היהדות. [ומפני שדבריו עמוקים וגדולים כל כך, היו רבנים שלא עמדו על סוף דעתו. ומתוך כך היו משגיחים ועסקנים שחסמו את האורות מלהאיר, ומנעו מבחורי ישיבות רבים מלעסוק בספריו הקדושים. ועל ידי כך נצטמצם אור התורה, ונתמעטו פניה של היהדות, והכפירה גברה בעולם. ולכן מצווה לספר בגדולתו ולעודד את הלומדים להעמיק בספריו הקדושים, שעל ידם נזכה לקרב את הגאולה השלמה.]

על יחסו של ה´חזון איש´ לספרי המחשבה של הרב קוק

שאלה: קראתי את הדברים המופלאים מן השבוע שעבר על גדולתו של הרב קוק זצוק"ל, ועל העידוד לעסוק בספריו, ולקראת הימים הנוראים ב´אורות התשובה´. אולם כתלמיד הישיבות הליטאיות מפריעה לי מסורת ששמעתי בשם ה´חזון איש´, שהשיב לתלמידים ששאלו אותו אם לעסוק בספרי הרב קוק, והשיב, שטוב לעסוק בספרי ההלכה אבל לא בספרי האמונה.

תשובה: אינני יודע אם שמועה זו מוסמכת. ומכל מקום, אין מרן הרב קוק זקוק להסכמת ה´חזון איש´, כשם שהלל הזקן לא היה זקוק להסכמת שמאי הזקן, והרמב"ם לא נזקק להסכמת הראב"ד, ורבי יהונתן אייבשיץ לא נזקק להסכמת רבי יעקב עמדין.

ולגופו של דבר, סיפר הרב בנימין אפרתי, שבעת שלמד בישיבת פוניבז´ נכנס אצל ה´חזון איש´ ושאל: "הנני מעיין בכתביו המחשבתיים של הרב קוק, וחש כתוצאה מכך תועלת מרובה באמונה ויראת שמים, מה דעת הרב על כך?" וכך סיפר הרב אפרתי: "חיוך קל עלה על פני ה´חזון איש´, הביט בי רגע במבטו הטוב, וענה קצרות: "ספר המביא לידי יראת שמים ספר טוב הוא", והוסיף: "זוכר אני את הרב קוק, עוד מתקופת נעוריו באחת העיירות בליטא. מתמיד גדול היה, ושקד יומם ולילה על לימוד ש"ס ופוסקים". שתק, והיתה שתיקתו כאומרת: מבקש אתה ללכת בדרכי מחשבת הרב? שקוד נא תחילה כמוהו על לימוד ההלכה". המשיך הרב אפרתי לספר שכעבור שנים ביקר פעם נוספת אצל ה´חזון איש´ כדי לקבל תשובה על כמה בעיות הלכתיות, ולא ידע כלל אם ה´חזון איש´ זכר אותו ואת ביקורו הקודם. והנה בסיום השיחה, כשכבר קם ללכת, פנה אליו ה´חזון איש´ ושאל: "האם עודך מעיין בספרי הרב קוק?" (מורשה חוברת ו´ י-ם תשל"ד).

ועל ספרי ההלכה של הרב המליץ ה´חזון איש´ בוודאי, וכפי שהעיד מקורבו הר"ם דייטש שהיה מזרז אברכים ללומדם, באמרו: "דרך הלימוד ובירור ההלכה של הרב הוא לאמיתה של תורה" (´בשדה הראי"ה´ עמ´ 242).

על יחסי ההערכה ביניהם

יש לציין שה´חזון איש´ היה צעיר מהרב קוק ב-13 שנים, וכנראה בילדותו ראה את הרב קוק, ורושם שקידתו נשאר חקוק בלבו עד זקנותו. אבל הרב קוק שמע על רבי אברהם ישעיה קלריץ בעל ´חזון איש´ רק לאחר שעלה לארץ בשנת תרצ"ג, וקבע את ביתו בבני ברק. אז ביקש שישלחו את ספריו לרב קוק. ולאחר שהרב עיין בהם הביע את התפעלותו ואמר: "אלו דברי תורה לא מסוג המחברים בני זמנינו, זהו לימוד ועיון מסוג דורות קודמים". כעבור מספר ימים קיבל הרב קוק שאלה קצרה מה´חזון איש´ בעניין מעשר שני. ויש לציין כי ה´חזון איש´ נהג לקמץ בתארי כבוד, ורק אל שלושה רבנים פנה בתואר המכובד מכל - ´מרן´, ואחד מהם היה הרב קוק.

לאחר מכן, בה´ אדר תרצ"ד, נסע הרב קוק לבני ברק להנחת אבן הפינה לישיבת ´בית יוסף´ נובהרדוק. הרב קוק ביקר בביתו של ה´חזון איש´, ואח"כ הלכו להנחת אבן הפינה. וכאשר עמד הרב קוק לדרוש, עמד גם ה´חזון איש´ על רגליו לכבודו, וכך המשיך לעמוד בכל משך הזמן שהרב קוק עמד. וכיוון שהדברים נתארכו, היו שהציעו ל´חזון איש´ להתיישב, אולם הוא השיב קצרות כדרכו: "די תורה שטייט", כלומר התורה עומדת ואיך אשב?! לאחר כשנה נפל הרב קוק למשכב בחוליו האחרון, ונודע שהוא חולה אנוש. וכשסיפרו זאת ל´חזון איש´ זלגו עיניו דמעות, ושלח שליח אל מרן הרב קוק בשאלה אימתי אפשר לבקרו. והרב קוק השיב: "מחבר ה´חזון איש´ הוא מן השקדנים היחידים שבדור, ואני חס על ביטול התורה שלו. אנא מסור לו שאני מבקש שיתפלל עלי בביתו" (´בשדה הראי"ה´ עמ´ 248-247, ועי"ש בכל הפרק).


אצרף לך דוגמה לעיון בכתבי הרב קוק ולהרחבה ראה מאמרים נוספים באתר ישיבה

http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?id=7692

בהצלחה
אייל משה

פרק מספר אורות של מרן הרב קוק זצ"ל
[אדם מישראל שהוא רוצה לזכות לאור חיים באמת, צריך הוא שיסכים להיות שותל עצמו בכנסת ישראל בכל לבו בכל חושיו וכחותיו הגשמיים והרוחניים, שישים את מגמת חייו לקנות לו לפי היכולת שבידו את המדות הישראליות ואת הידיעות המיוחדות לישראל, שראש לכולן היא התורה בכל רחבה בכל סעיפיה, ועמה כל מה שמיוחס לחכמת ישראל, ומתוך עליתה של כנסת ישראל יבא לעליה כללית של מקור החיים האנושיים והעולמיים.]


ראשית כל, יש לשים לב שמדובר כאן על אדם מישראל . לכל אדם בעולם ישנה תורה של בני נח, שהיא הדרך שלו להתקרב לקב"ה. גם שם יש לתורת ישראל שניתנה בסיני מקום חשוב ונכבד, אבל לא עד כדי כך. אדם מישראל , הקשור בעצם גופו ונפשו לאומה הישראלית, אין לו מבוא אחר לרוחניות, לקדושה ולדעת אלוהים, אלא על ידי כנסת ישראל.

אדם מישראל שהוא רוצה לזכות לאור חיים באמת . בעצם החיים הוא כבר זכה בכך שנולד, אבל יש חיים שהם חיים באמת , ויש חיים שהם חיים בשקר -הנדמה והזמני שבחיים. לרגע נדמה שיש משהו, אבל זה לא באמת שם. לדוגמא, אצל אדם ההולך במדבר, בגלל החום הרב וההבדלים ברמות החום ליד הקרקע, נוצרת תופעה מיוחדת שנקראת ´פטה מורגנה´ - מקסם שוא. במרחק מסוים, נדמה לו שהוא רואה גלי מים, או אגם מים. מי שהולך במדבר סובל מן החום והשמש הקופחת, והנה מתעוררת בו שמחה גדולה: עכשיו יבוא לאגם מים צלולים, יוכל לשתות לרוויה, לרחוץ ולצנן את גופו. אבל כשהוא קצת מתקרב, הוא מגלה שזה עדיין רק חול וחול. מדובר היה רק על מה שנדמה, אף שעורר שמחה אמיתית, אפילו פרץ של אנרגיה - ללכת מהר יותר ולהגיע, אבל זו טעות אופטית. כל שקר הוא מהסוג הזה. גם כשנדמה לנו שהנה תפשנו או טעמנו משהו, זה עדיין יכול להיות שקר, מפני שלאחר זמן קצר הוא חולף ואיננו, ונשארים רק הזיכרון ושברי התקווה. יש חיים שהם חיים באמת , ואפשר לזכות בהם, כלומר להתקרב לדברים שיש בהם ערך ממשי ולא רק חולף וזמני, זו דרגה חשובה, אליה מגיע מי שיודע שיש הבדל בין שקר לאמת בחיים, ולא מתרוצץ משקר לשקר.

וכאן, ישנה גם מדרגה שלישית: לזכות לאור חיים באמת . [יש לפעמים חיים באמת , בהם האדם יודע, בין אם מפני שמישהו אמר לו, או שיש לו איזו מסורת על כך, שפעולה מסוימת - זה חיים באמת. למשל, שקיום המצוות הוא מימוש דבר אלוהים, וזה חיים באמת. לכן, הוא משקיע את האנרגיה שלו במצוות. אבל לא תמיד ישנה הארה, לא תמיד הוא מרגיש מואר, אלא רק שהוא עמל, מתאמץ ועובד קשה. הוא מתגבר על הקשיים, הוא יודע שזה דבר נכון ואמיתי, אבל אור עדיין אין לו. הדבר דומה לפועל העמל בפעולת בניין: כאשר ייבנה, יהיה הבניין יפה מאד ומפואר, אבל מי שסוחב את הלבנים ומניח אותן, אינו יודע איך זה ייראה. הוא רק יודע שיש מהנדס שנותן לו הוראות והוא מתאמץ למלאן. הוא מקבל אמנם את שכרו, אבל אין לו את התחושה של מי שיודע מה הוא עושה, הוא איננו מואר. ההארה באה מן הדבר הכללי, הגדול והשלם. המואר, הוא זה שיודע מה הוא עושה, זה שרואה איך בכל שורה, כל פינה, כל ידית של דלת וכל חלון, הולך ומוקם משהו נפלא.



אדם מישראל שהוא רוצה לזכות לאור חיים באמת, צריך הוא שיסכים להיות שותל עצמו בכנסת ישראל . כלומר, לא יראה את עצמו רק כאדם שמצווה על ידי הקב"ה לעשות כך וכך מצוות ולהימנע מלעשות כך וכך מעשים אסורים. יש אנשים שחיים במין משעול כזה. מבחינתם, התורה היא תורה פרטית, "הקב"ה אמר לעשות כך וכך - עשה זאת ותקבל את שכרך". הם לא תופשים את המשמעות של מתן התורה לכנסת ישראל , אשר מקבלת את התורה לפני כל איש פרטי. היא היישות ההיסטורית הגדולה, שבונה את כל הדורות, ולא רק מניחה, כמו כל אחד מאיתנו (במידה שהוא מצליח), את הלבנה שלו. היא קיבלה את התורה לבניין עולם. כמובן ששכרו של כל אחד לא יקופח חלילה, ומה שהוא עושה זה דבר אמיתי, אבל התפישה, ההארה הגדולה, לא תמיד מתלווה לעבודת ד´ כזו. רק מי ששותל עצמו בכנסת ישראל , שמבין שדבר ד´ אליו בא מן הכלל, יזכה לאור חיים באמת . ]

צריך הוא שיסכים להיות שותל עצמו בכנסת ישראל . זה אינו דבר פשוט, מפני שבאופן טבעי אדם תופש ביתר קלות את פרטיותו האישית. הוא יכול להגיד "אני את נפשי הצלתי, מה אתם רוצים ממני? עשיתי את מה שהייתי צריך לעשות, הייתי בסדר. השאלות מה מצבם של ישראל, ועד כמה השכינה מתגלה בעולם - אינן מעניינות אותי". מצד אחד, יש בתפישה הזאת משהו נכון. סוף סוף, לא מוטל על האדם הפרטי לעשות יותר ממה שהוא מסוגל, ואם עשה את המוטל עליו - כבר יצא ידי חובתו, ומה זה משנה לו מה עשו האחרים? אלא, שיש בכך עניין גדול, והרמב"ם מגדיר את זה כדרכו (כמו שכתבו רבים - בלשונו הזהב): "הפורש מדרכי צבור, ואף על פי שלא עבר עבירות אלא נבדל מעדת ישראל ואינו עושה מצות בכללן ולא נכנס בצרתן ולא מתענה בתעניתן, אלא הולך בדרכו כאחד מגויי הארץ וכאילו אינו מהן - אין לו חלק לעולם הבא" (הלכות תשובה פרק ג הלכה יא). והרי הוא מניח תפילין, שומר שבת ועושה כל מה שהוא צריך?! לא! כי אם מה שנוגע לצערם ושמחתם לא מעניין אותו, אם בעיניו זה רק עניין של אחרים שצריכים לדאוג לעצמם, זוהי כפירה. התורה ניתנה לכנסת ישראל, ורק על ידי כך היא נתונה לכל יחיד ויחיד. אם הוא לא תופש את העיקר הגדול הזה, את שורש ההגעה של התורה אליו, ולא רק שהוא לא תופש את זה כמושג, אלא שהוא לא מרגיש את זה, ולכן אינו שמח בשמחתם או מצטער בצערם, כלומר הוא לא מרגיש שזה ממש נוגע לבשרו ונפשו, אז הוא הוציא את עצמו מן הכלל.

זה חטאו של הרשע מן ההגדה: "לפי שהוציא את עצמו מן הכלל - כפר בעיקר", ועונשו, ידוע גם הוא: "אילו היה שם לא היה נגאל". לא כתוב שם על דברים רעים אחרים שעשה. אולי לא עשה בכלל דברים רעים אחרים ואולי הוא בכלל צדיק. אבל "לפי שהוציא את עצמו מן הכלל" זו כפירה, ניתוק מן ההארה שבתורה והפיכתה לקרדום להצלת נפשו. עיקר עניינה של התורה הוא בניין העולם, שהוא ההופעה האלוהית בכל מלוא המציאות, והוא אומר: "לא, העיקר זה אני. אני לא רוצה ללכת לגיהינום, אני לא רוצה ייסורים, אני רוצה מקום טוב בגן עדן, אז מה צריך לעשות בשביל זה? להתאמץ? אני מוכן להתאמץ. כמו שאפשר לעבוד בשביל לאכול יותר טוב או ללבוש בגדים יותר טובים, אפשר לעבוד גם בשביל מקום בגן עדן. אבל מה שנוגע לכולם, מה זה עניין שלי?!" אדם כזה הוציא עצמו מן הכלל, ולפיכך לא היה נגאל.

ולהיפך - [מי שרוצה דווקא את ההארה של הגדולה, של החיבור הזה אל כלל המציאות והחיים האנושיים והעולמיים , לדעת את עיקר העיקרים, את הנהגת ד´ בעולם, להשתלב בזה ולהיות פועל עם א-ל, צריך הוא שיסכים להיות שותל עצמו בכנסת ישראל בכל לבו בכל חושיו וכחותיו הגשמיים והרוחניים, שישים את מגמת חייו לקנות לו לפי היכולת שבידו את המדות הישראליות . יש צורך לברר, לזכך ולהעצים כראוי, גם את המידות והנטיות המוסריות. יש מידות ישראליות : "שלושה סימנים יש באומה זו - הרחמנים והביישנין וגומלי חסדים"(יבמות עט.), "כל המרחם על הבריות בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו, וכל מי שאינו מרחם על הבריות בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו" (ביצה לב:), וכמובן, השאיפה העמוקה לתיקון העולם. וכן יש צורך לקנות את הידיעות המיוחדות לישראל : מה זה ישראל, מי הם, מי הם אבות האומה, מהי האומה, מה הייעוד שלה, מה היה בעברה, איפה היא נכשלה, איפה היא הצליחה, מה נקרא כישלון, ומה נקרא הצלחה, כיצד היא בונה את חייה - מן החיים הכלליים של המלכות והמקדש ועד לחיים הפרטיים ביותר, של איש, אשה, ילד, שכונה ומשפחה. שראש לכולן , לכל הידיעות האלה, היא התורה ]. לדעת מהי כנסת ישראל, מהי הישראליות, אפשר רק מתוך התורה. הן מפני שהתורה מספרת על השורשים, על האבות, על הבנים ועל המאורעות, הן מפני שהתורה ממקדת ומייחדת את הקשר הבלתי פוסק, הגלוי והנסתר, בין ד´ לעמו ועולמו, והן מפני שהתורה מורה ומלמדת כיצד לבטא את הקשר הזה ואת השורשים האלה במעשים, במחשבות ובמידות, בכל יום, בכל שעה ובכל מצב. כל זה ישנו בתורה בכל רחבה בכל סעיפיה, בצד הסיפורי, המוסרי וההלכתי, ברמז ובסוד.

ועמה , עם התורה, כל מה שמיוחס לחכמת ישראל . חכמת ישראל הוא גם ביטוי שיש לו כמובן משמעות היסטורית - היה זה שמה של תנועה לחקר ההיסטוריה והספרות היהודית, שקמה בשליש הראשון של המאה ה-19. אבל חכמת ישראל זה לא רק כינוי לתנועה, אלא כל מה שהחכמה בישראל פעלה, עשתה ועושה. כלומר, כל מה שבני ישראל הדגולים - החכמים, הסופרים, הפייטנים, המשוררים, המנהיגים, המלכים והכהנים, ביטאו בפועל בכישרונם: השירה, הספרות, ההגות והמעשים הטובים. והדבר חייב להיות עמה , עם התורה, שכן בלעדיה חסר העיקר - החיוניות. חכמת ישראל המנותקת מתורה היא סיפור זיכרונות, מחקר סגנונות וכיוצא בזה. אלו דברים שיכולים להיות נעימים, נחמדים, מרחיבי אופקים שממלאים את הזמן בשעות הפנאי, אבל אינם נוגעים בעיקר החיים. הכל כבר היה, נכתב ונעשה. סגולתה של התורה היא, שהיא מדברת גם בלשון הווה ועתיד, לכל יחיד כחלק מהכלל. עיקרו של הכלל אינו בעבר אלא בעתיד, והיחידים הם ההווה של הכלל. לכן, זו נקודת החיים, נקודת האחיזה בחיוניות, ואז כל מה שבחכמת ישראל הופך להיות הבנה, אמצעי או רגש שמוסיף, מגוון, מעשיר ומעמיק את ההווה הזה, את המיידיות הזאת, וממשיך לבנות את העתיד, את אותו האופק הגדול של שאיפת השלמות.

כאשר אדם יחיד מסכים לכך נפשית, עובר סוג מסוים של מהפיכה, יוצא מתוך קליפת פרטיותו ושותל עצמו בכנסת ישראל , הוא הופך להיות אבר חיוני גם בכנסת ישראל עצמה. הוא לא רק מושפע, מבין, קולט, לוקח ונהנה מפעולת הדורות הקודמים, אלא ממשיך לבנות, להוסיף וליצור. חייו הם כבר חיי הכלל אשר ממשיך לחיות, והוא מוסיף לו חיוניות. יש פה היפוך: בתחילה, בהסכמתו, כשהוא שותל עצמו , הוא מקבל את החיוניות מהקרקע. אבל לאחר מכן, בהיותו שתול על פלגי מים, בהיותו מושרש היטב, הוא כבר מוסיף פירות, ענפים וזרעים, מחייה ומוציא לפועל את מה שעד אז היה קיים רק בכוח. על ידי כך, הוא לא רק לוקח, אלא גם מוסיף חיוניות לכנסת ישראל. לכן הרב אומר במחצית השנייה של המשפט הזה, ומתוך עליתה של כנסת ישראל . כלומר, על ידי סוג כזה של חיים וקיום, הוא גורם גם לעלייה של כנסת ישראל עצמה.

ומתוך עליתה של כנסת ישראל יבא הוא לעליה כללית של מקור החיים האנושיים והעולמיים. אפשר לומר שכנסת ישראל באמת אומה חשובה, עתיקת יומין, ויש בה עוד הרבה איכויות, אבל באופן אישי, יש לי אופק רחב יותר. אותי מעניינת האנושות כולה, כל העולם, אני לא יכול להתגדר בתחומה של אומה אחת, אפילו היא נכבדה ועתיקה, אפילו באומה הזאת. כאן, אומר הרב שאין זה אפשרי. אדם מישראל יוכל להגיע לעליה כללית של מקור החיים האנושיים והעולמיים רק בדרך של הזדהות עם כנסת ישראל . כדוגמא מובהקת לכך, ניתן להתבונן באדם מישראל , או בלשון מודרנית יותר, מנהיג ממוצא יהודי. שמו היה לייב ברונשטיין, אך הוא ידוע יותר בכינוי שלקח לעצמו כשם עט - ליאון טרוצקי. הוא היה איש מבריק בכישרונותיו, נואם בחסד עליון, מארגן נפלא ותיאורטיקן מבריק. הוא זה שעמד בראשות המהפיכה הסובייטית ובנה את הצבא האדום, אך למרות זאת, נכשל בניסיונו להיות מנהיג המהפיכה. ב-1926 גורש מן המפלגה הקומוניסטית, וב-1929 גורש על ידי סטאלין מתחומי ברית המועצות לטורקיה, מטורקיה לאירופה, ומשם לדרום אמריקה. בשנות ה-30, יצאה משלחת מהמחנה הפועלי-סוציאליסטי-שמאלי בארץ ישראל, לבקר אצל טרוצקי באמריקה ולהציע לו לבוא לארץ ישראל. בגודל כישרונו, הוא הרי בודאי יצליח להנהיג מיד את המחנה הפועלי. הוא קיבל אותם (כמו שקיבל הרבה אנשים מן העולם כולו), וכשהציעו לו את הצעתם, צחק ואמר: "באמת, אתם מציעים לי - ליאון טרוצקי, המנהיג העולמי, להגיע לפינה החשוכה הנידחת הזאת ולהיות מנהיג של איזה מפלגונת בארץ ישראל?! כמה אתם, כמה אלפים? מאמרי נקראים על ידי מיליונים!" וכך באמת היה. הוא הטיל את חיתתו (התיאורטית-מהפכנית) על שליטי מדינות. בצרפת לא רצו אותו יותר, כי חששו שיעורר תסיסה שתוביל למהפיכה, וכך גם בארה"ב, עד שנאלץ ללכת למקסיקו. כנראה השלטונות שם לא הבינו אותו, ולכן הניחו לו להישאר. כך נפרדה ממנו המשלחת בפחי נפש, ולא הצליחו ´לגייר´ אותו מחדש. הוא אמנם היה מודע לכך שהוא יהודי, אבל זה לא עשה עליו רושם גדול. הוא רצה להיות מנהיג עולמי, ולכן נשאר במקסיקו, אף שלא היתה אז מעצמה עולמית (וגם לא היום או אי פעם).

סופו היה שב-1940 סוכן של סטאלין נכנס לחדרו, נעץ בגולגלתו דוקרן קרח והרג אותו (גם מי שפיקד על המבצע הזה היה יהודי). ייתכן שאם הוא היה מסכים להגיע לפה, לפחות חייו היו ניצלים. הוא דוגמא לאדם מישראל שניחן בכישרונות אדירים, שבאמת כולם הם תוצאה של הישראליות שלו, של אבותיו מן הדורות הקודמים. הוא לא קיבל את הכישרונות האלה מהאיכרים הרוסים והאוקראינים שהיו מסביבו, וגם לא מהאינדיאנים המקסיקניים שחי אצלם אחר כך. אבל הוא לא היה מוכן להסתפק בזירה של ארץ קטנה, אלא רצה וחשב שיש בכוחו לגאול את כל האנושות. גם השאיפה הגדולה הזאת, היא כישרון יהודי מובהק. אחרים לא מעיזים לדבר כך. זו היתה אחת מנקודות הויכוח בין טרוצקי לסטאלין: מהפיכה בארץ אחת, או מהפיכה עולמית. טרוצקי האמין במהפיכה עולמית, הוא האמין שיש בכוחו לנצח, בכל דרך - כיבוש התקפה גלויה, אירגון מחתרות ומפלגות, כתיבת מאמרים ונאימת נאומים. סטאלין, שלא היה יהודי (וזה לא היה החיסרון היחיד שלו...), הסתפק בארץ אחת.

השאיפה הגדולה לגאולה כוללת ואוניברסלית שאין לה גבולות, היא שאיפה נכבדה ביותר. צריך להעריך אותה, אבל היא לא תוכל לצאת לפועל אלא בדרך של "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ד´ מִירוּשָׁלִָם" (ישעיהו ב, ג). שום דבר שהוא דמוי אמת או דמוי גאולה, שאין מקורו בקודש היודע לאזן בין הגבורה והחסד, האומץ והיראה, היודע לתת מקום ליחיד ולחברה, לעבר, להווה ולעתיד - לא יצליח. אם אין גבולות, איזון והדרכה אלוהית בעולם, השאפתנות הגדולה והכישרונות הגדולים גורמים בעיקר נזק. על זה אמרו חז"ל "שאלמלא נתנה תורה לישראל אין כל אומה ולשון יכולין לעמוד בפניהם, והיינו דאמר רבי שמעון בן לקיש: שלשה עזין הן: ישראל באומות..." (ביצה כה:). מתוך העזות, השאפתנות, המהפכנות וגודל הכישרון (כי גם כדי להרוס צריך כישרון, כידוע), הם עלולים להחריב את העולם אם לא תהיה להם ההדרכה הנכונה. עליה כללית של היחיד אל מקור החיים האנושיים והעולמיים , יכולה להיות רק מתוך עלייתה של כנסת ישראל, מתוך הידיעה וההרגשה הברורה כיצד הוא נטוע בקודש, שתול בכנסת ישראל .

×

דברי תורה לפרשת השבוע

החלק הכי טוב בשולחן השבת שלכם: רעיונות קצרים, עמוקים ונגישים על פרשת השבוע היישר לתיבת המייל שלכם

בהתחברות אני מסכים לתנאי שימוש ולמדיניות פרטיות

הרשם

✓ נרשמת בהצלחה