שאלה
בס"ד
שאלה מעט הזויה אך אינה יכולה להשתחרר ממנה...
מדוע אנו מתפללים אל הקב"ה לעיתים כאילו הוא לא נמצא לידנו?
לדוג': "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד"
האם לא צריך להגות את המילים כך: "ברוך שם כבוד מלכותך לעולם ועד"?
הלא אנחנו מדברים אליו, פונים אליו, אז למה "מלכותו?!" ולא "מלכותך"
הרגשתי היא שזה מעליב שהקב"ה נמצא שם ואני מתפללת כאילו הוא לא נמצא מולי כרגע...
האם זה בסדר אם אשנה את הנוסח?
תשובה
כאשר חז"ל הקדושים תיקנו את נוסח התפילה הם ידעו בדיוק מה הם עושים, ואסור לנו לשנות דבר מדיבריהם.
בכל אופן מדוע באמת אנו פונים אל הקדוש ברוך הוא לעיתים כקרוב ולעיתים כרחוק?
בספר יחזקאל (פרק א') מתאר הנביא מחזה נשגב, המכונה בכתבי הקודש "מעשה מרכבה". באותו מחזה מופיעים יצורים המכונים "חיות-הקודש". יצורים רוחניים קדושים אלו מתוארים במילים הבאות: "ודמות החיות מראיהם כגחלי אש בוערות, כמראה הלפידים היא מתהלכת בין החיות, ונוגה לאש ומן האש יוצא ברק, והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק".
וביארו המפרשים את תנועת החיות (רש"י שם: על פי הגמרא במסכת חגיגה) "רצוא ושוב - כלהבת הכבשן שיוצאה תמיד מפי הכבשן וממהרת לחזור ולכנוס - כך כשמוציאות ראשן מתחת הרקיע הנטוי למעלה מהן... נרתעות מפני השכינה שלמעלה מן הרקיע וממהרות להשיב את ראשן".
רצוא, אם כן, היא הריצה והתנועה המהירה שבה מפליגות אותן חיות אל הרקיע.
ושוב, היא חזרתן למקומן הראשון, מאימת המראה הגדול המתגלה להן מעבר לרקיע.
כמותן - גם לנו, כפי שמבאר הזוהר הקדוש, שתי כנפים להמריא ולעוף בהן למרומים - יראה ואהבה.
אהבה - היא התפשטות ותשוקת הנפש לגבהים והרצון להפליג ולעלות אל-על.
ויראה - היא ההתכווצות והצמצום הנובעים מהכרת גדולת הבורא מחד וקטנות האדם מאידך.
אהבה - התקרבות והתגלות.
יראה - התרחקות והסתרה.
אמנם תנועת התעופה, או הריחוף, אפשרית רק כאשר הכנפים עולות ויורדות. רק כך אפשר להתקדם. וכמו כן אדם החפץ רק בהתקרבות או אדם המדמה כי הוא שרוי רק בהתרחקות, שניהם אינם טובים ממי שאין לו כנפיים כלל, כי אף הם אינם יכולים לחרוג ממצבם ולהתנשא למרום. רק בהצטרפות עליה וירידה, אהבה ויראה, ניתן להגיע לשלמות. ואף אצל המלאכים מצאנו בחלום הסולם של יעקב כי "הנה מלאכי אלוקים עולים ויורדים בו" (בראשית כ"ח י"ב).
דרך נפלאה לראות כיצד אנו משלבים את האהבה והיראה אפילו במצוות הפשוטות ביותר ניתן לראות בנוסח הברכות הפותחות תמיד במילים "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם" דהיינו בלשון נוכח - ברוך אתה, ומסיימות תמיד בלשון נסתר - למשל "שהכל נהיה בדברו". שהיה צריך לכאורה, לומר הכל בלשון נוכח או הכל בלשון נסתר.
אך אין כאן כל טעות דקדוקית. זוהי אחת הדרכים להתאמן במעברים בין אהבה ליראה, רצוא ושוב. ברוך אתה - נוכח, קרוב, אהבה שרוצה להתחבר איתו ממש.
שהכל נהיה בדברו - נסתר. אחרי שהגבהנו את כנף האהבה אנו משפילים את כנף היראה - כחיות הקודש אנו נרתעים מאימת וגדולת הנוכחות האלוקית ושבים להיות קטנים ורחוקים.
דברי תורה לפרשת השבוע
החלק הכי טוב בשולחן השבת שלכם: רעיונות קצרים, עמוקים ונגישים על פרשת השבוע היישר לתיבת המייל שלכם