כל עמ''י ערבים זה לזה

שלום לך דנה,
את שואלת שאלה נהדרת – למה שאדם יהיה אחראי וייענש על משהו שמי שהוא אחר עשה?! כל אחד ואחת אחראים על מעשיהם, ואין שום סיבה שאדם ייפגע בגלל אדם אחר.
במבט ראשון, נראה שהכלל "כל ישראל ערבים זה בזה" נוגד את הצדק...
אעיר שאת מתייחסת אל השואה כאל דוגמה, אך שואלת גם למה היא התרחשה. בעיני אין באפשרותנו להשיב על שאלה זו, ואינני מקבל את ההסבר שעבור 6 מיליון יהודים קיבלנו מדינה (זוהי עובדה, אך לא הצדקה מוסרית). לא אתייחס אל הדוגמה גם מסיבה זו, וגם מכיוון שאני מקווה שהתשובה הכללית תהפוך את העיסוק הייחודי בשואה ללא נצרך.

• בני האדם תלויים אלה באלה

את מדברת על שאלה שנוגעת אל הקב"ה, אבל אפשר לנסח אותה בעוד דרכים ולראות שהערבות איננה דבר חריג בעולם הזה. ניתן לשאול מדוע זה שההורים שלנו מרוויחים כך וכך כסף, גדלנו כפי שגדלנו? מה פתאום המצב הכלכלי הרעוע של אירופה משפיע על המחירים בישראל? הדבר נכון גם לגבי השפעות חברתיות, ולא רק כלכליות – למה זה שכל חברי לכיתה מוכשרים יותר בלשון, גורם לכך שקצב הלימוד יהיה מהיר מידי בשבילי? מדוע החברים של הבת שלי משפיעים עליה להתנהג בצורה לא נעימה?
האדם איננו אי המנותק מכל הסביבה שלו. יש לו קשר אל משפחה, שכנים, חברים, קולגות לעבודה ועוד ועוד. כל אחד ואחת משפיעים על הסביבה ומושפעים ממנה מבחינות רבות (התנהגותיות, כלכליות, אופנות וכדו´). פעמים רבות, כשאדם אחד צומח – בין אם פיסית, כלכלית או מוסרית – הסביבה הקרובה אליו תהנה אף היא, וכך גם להפך. אנחנו כרוכים בעולם שלתוכו נולדנו, והגיוני מאוד שנושפע מהסביבה שלנו גם מבחינה רוחנית.

• עם ישראל דואג זה לזו

בני אדם מרגישים את הקשר והחיבה אל הקרובים אליהם, ולא פעם מסייעים להם כאשר הם נקלעים לצרה. אפשר לראות עד כמה תעשיית קיבוץ הנדבות פורחת – אם לא היה לאנשים לב רחב ותורם, לא היו כה הרבה פושטי יד... אנשים נותנים כשיש להם. מלבד זאת, לרוב בני האדם יש חברים שהם היו מוכנים לתת להם הרבה (אגב, בעיני חבר הוא מי שהיינו מוכנים להשקיע כסף בשבילו). במימד הכללי יותר, בכל פעם שצרה מגיע לעם ישראל, אנו זוכים ורואים כמה אנשים עוזרים ומוכנים לתת (המלחמה בצפון, למשל). בעיני, ניתן לחוש בקשר הקיים בתוך עם ישראל (בתקשורת ישתמשו במילה ´סולידריות´), גם אם בשגרה מעט קשה לשים אליה לב.
מאז ומעולם הייתה האכפתיות מאפיין של עם ישראל, וגם אם אפשר לחוש בשחיקה בתחום – היא קיימת. עם ישראל קיים כעם, וכאשר חלק מהעם נופל – ההשפעה ניכרת גם על שאר חלקיו.

• האכפתיות כצו פנימי ותורני

הדאגה היא תכונה טבעית הקיימת בנו, ואנו יכולים לבחור לפתוח אותה או להתעלם ממנה. האחריות האימהית קיימת אף בטבע, ונורמלי לחלוטין שנשקיע ונתאמץ בשביל לעזור לאנשים אחרים. גם התורה מטילה עלינו אחריות כלפי החברה שלנו, ומצפה מאיתנו (ויעידו על כך למשל פרשות בהר וכי תצא) לדאוג לסביבה האנושית והטבעית שבקרבה אנו חיים. אחריות איננה רק זכות, אלא גם חובה, וכאשר איננו עומדים במשימה המוטלת עלינו – אנחנו סובלים מהתוצר... איננו יכולים להכריח אנשים להיות אכפתיים – זו תכונה נפשית. אנחנו מסוגלים לעשות כמיטב יכולתנו, מתוך אמונה שהאמת היא דבר ניכר, ושדברים טובים – מתפשטים.
אנחנו חיים בעולם ושותפים לו. חלק מהשותפות היא לקיחת חלק באחריות. איננו מחנכים של העולם, ואף לא שופטים שלו. חובתנו היא לעשות כמיטב יכולתנו, ולהתפלל שנמצא חן בעיני הסובבים אותנו, וכך אף הם יצטרפו וייתנו יד לתיקון העולם.
אנחנו רוצים שכל עם ישראל ילך בדרך ה´, אבל לא נכון לעשות זאת בדרך של כפייה (והרי גם אי אפשר לכפות אמונה או רגשות...). החיים בתוך עם כרוכים בהכרה שאנחנו חלק, ואיננו אמורים להשתלט על הכל; אנחנו חלק שרוצה גם להעניק לשאר החלקים.

• סיום

העולם בנוי באופן שבו כל פרט תלוי בחברו, וזכינו להיות חלק מעם שיודע לדאוג למי שנמצא במצוקה. הערבות היא חלק מהמבנה של העולם, של הנפש האנושית ושל התורה. משום כך הגיוני ומתבקש, שהחברה כחברה תושפע מכך שחלק ממנה סוטה מהדרך, מפני שדרכו של עולם היא – ששאר החברה או העם יושפעו מכך.

מקווה שהדברים התיישבו על ליבך
חננאל

Hananel8@gmail.com