כל החברות מתחתנות ורק אני לא

שלום יקרה,

קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף.
אני יודעת שאת לא צריכה פירושים למאמר חז"ל הזה, כי את חיה אותו.
ואין ספק שלפעמים זה באמת נראה לנו שעוד רגע אנחנו עומדים לטבוע בים הזה - ים הבדידות. הייאוש. הניסיונות. התהיות.
אז לפני הכל אני שולחת לך חיבוק גדול!

מכירה את הקטע שיש לך מבחנן ע-נ-ק. את לחוצה ממנו פחד. לומדת אליו ימים ולילות. וחורשת בלי סוף...
תחשבי רגע, מה הדבר שהכי מחזיק אותך בתקופה הזו?
אם תרשי לי לנחש, אז נראה לי התשובה טמונה בשאלה.
עצם זה שמדובר בתקופה. זו הנקודה המעודדת.
את אומרת לעצמך: "עוד קצת וזהו. אני גומרת את המבחן הזה. עוד כמה ימים ואני חופשייה לי לגמרי".

בואי נאמר שאם הייתה בת קול שיוצאת מהשמיים (משהו בסגנון זאת שמכריזה ארבעים יום קודם יצירת הוולד "בת פלוני לפלוני"), ומספרת לנו שבגיל X בחודש Y נתחתן היה לנו הרבה יותר קל. היינו יודעים שיש לזה סוף. דד ליין.
מה לעשות שבעסק הזה הדברים לא עובדים ככה, וזה יכול להראות לנו כנסיעה אינסופית שמי יודע מתי תיגמר.
אז אפשר להסתכל על זה בתור נסיעה שעושה בחילה והלוואי והיא תיגמר כבר. ואפשר גם להאט, להביט, לשים לב לפרטים, ולהגיע לארץ חדשה.
אז נכון שהחברות כבר קונות בנדנות מ-ה-מ-מ-ו-ת סוף, ויש כאלה שאפילו קונות לפשושים שלהם בגדים בפוקס בייבי.
וכל זה בזמן שאת עוד מתלבטת איזה חולצה ללבוש לדייט, ומוצאת את עצמך נוסעת בצהרי יום שישי עם ערימת תבניות חד פעמיות, מתנות, משחקים, מכתבים, ומה לא, כדי לשמח עוד חברה כלה.
שם, את באמת שמחה איתן ובשבילן, אבל מה לעשות שאי שם בפינה חשוכה בלב את מרגישה שאם מפלס הכנרת היה כמו מפלס הכאב שלך לא היינו במשבר מים כיום.
נדמה לך שעוד שנייה שוטף אותך צונאמי של תסכול. וכואב, כואב מאד אפילו. פחות למה הם כן, אלא למה דווקא אני לא.

והקנאה אוכלת מבפנים. לא סתם החכם מכל אדם אמר עליה "רקב עצמות קנאה".
כשאדם נפטר ונקבר - גופו נרקב, אבל העצמות שלו מחזיקות מעמד.
שלמה המלך בחכמתו מוכיח לנו עד כמה הקנאה חזקה וחריפה. עד כדי כך שהיא מקלקלת את האדם עד היסוד, ואפילו העצמות שהמוות לא יכול להן - נרקבות.
אחת הדרכים להתמודד עם הקנאה נעוצה באמירת חז"ל: "אין אדם נוגע במוכן לחברו כמלוא נימא".
לכל אחד מאיתנו יש את המסלול שלו בעולם. את התוכנית האלוקית לחיים ייחודים משלו, חיים בהם יש לו את המטרות שלו, הכוחות שלו, את הטוב שלו, וכן - גם את הקשיים, שלו.
צריך להבין שזה שהחברה התחתנה על הבחור הראשון והם התארסו גם תוך שבועיים כי מההתחלה הם ידעו שזה זה, זה לא בא על חשבוני!
זה לא שלמעלה בשמיים יש לקב"ה מכסה מוגבלת ל"מתחתנים צעירים" ומי שהשם שלו מופיע בין הראשונים ברשימה הוא מאוסף הווינרים המאושרים.
יחד עם זאת, רק בימים האחרונים התפללנו: "כי אין שכחה לפני כסא כבודך... וגם כל היצור לא נכחד ממך", אז גם אין מצב שיש באג במערכת ההשגחה של הקב"ה, ככה שבטעות יוצא שאת חלק מהסרט שכחו אותי מהשמיים.
מה שכן, כנראה שריבונו של עולם מתכנן כאן משהו אחר. משהו גדול. משהו שיש לך את הכוחות לעבור אותו. משהו שיעצים אותך.

מקודם ראינו את ההתמודדות עם הקנאה, אבל מסתבר שזה לא נגמר בזה.
אמונה בה´ נראית לנו לעיתים טריוויאלית.
ב-ר-ו-ר שמאמינים בקב"ה. מגן שרה אנחנו כבר יודעים לדקלם כי "כל מה שה´ עושה זה לטובה" ושות´.
ככה שמרוב שגרה האמונה הופכת אצלנו ל"סיסמאות:, ויוצא שאנחנו מאמינים כי: בזמנו בסניף המדריכה עשתה פעולה מושקעת בטירוף וזה היה המסר, ככה כתוב בספרים, או כי בימות האולפנא העליזים המחנכת דיברה על זה, וכו´.
אבל דווקא התקופות האלו בחיים, כשמרגישים את הכאב והקושי הכרוכים באמונה באותו עיקרון (- סיסמא), והקיום שלו. מוכיחים לנו עד כמה הוא כבר לא סיסמא מבחינתנו!
בעצם "שוברים" את הסיסמא והופכים אותה למציאות חיים!
יש לך פה הזדמנות אדירה "לשבור סיסמא", להרגיש כמה זה קשה, ולמרות הכל להמשיך ולהאמין.

בקשר לתפילה, לכל דבר ועניין נדרשת כמות מסוימת של תפילות.
לדוג´ הקב"ה קבע שכדי למצוא את האחד את צריכה להתפלל כך וכך תפילות.
אבל מה שקורה הוא רגע לפני התפילה האחרונה, יש מישהו שהקטע הזה לא ממש מוצא חן בעיניו. וחשוב להבין שזה לא "סתם מישהו", אלא מישהו מתוחכם עם דיפלומה.
וככה אדון יצר הרע בא אלייך ממש באותו הרגע ואומר לך בפרצוף מרחם ובקול מלא אמפתיה:
"עזבי אותך שטויות. מה את עושה צחוק מעצמך? במילא אף אחד לא שומע אותך, לא חבל על האנרגיה שלך?!"
הרב פינקוס זצ"ל ממשיל את התפילה לחפירה. את חופרת וחופרת ולפתע נהיה ממש קשה.
את נתקלת בקשיים אדירים. מרגישה שהתפילות נדחות.
אבל האמת היא שקשה כי פשוט הגעת למכסה של האוצר! עוד חפירה אחת נוספת ואת כבר שם...
"אלוקים לא משיב ריקם דמעותיה של בת מלך שבוקעות את כל הרקיעים", זה לא סתם עוד שורה משיר מרגש וסוחט דמעות.
זו האמת! כל דמעה, כל תפילה, נשמרת שם למעלה בכספת הכי טובה שיש.
אלו דמעות ותפילות שיוצרות "קרבת אלוקים לי טוב".
התפילה כאן היא תכלית ולא אמצעי.
מי יודע, אולי את זוכה עכשיו להזדמנות להתפלל מתוך כאב, להתחבר לקב"ה מהנקודה הכי פנימית, ולהגיע למטרה האמיתית של התפילה, רק שהאמצעי לכך - זה שהאביר על הסוס הלבן עוד לא נראה באופק.

בנוסף לכך, מבריאת העולם ועד עכשיו "הקב"ה יושב ומזווג זיווגים" אז לא כדאי לפנות לשדכן הטוב ביותר?!
זאת במיוחד בימים האלו. הימים בהם אנו קובעים איך השנה שלנו תראה. ימים שזה הזמן לבקש בהם הכל. ימים בהם "המלך בשדה" ולנו רק נשאר לצאת אליו ולבקש.
אגב, ישנו משפט האומר "שביטחון בה´ בלי תפילה הוא פגם בהשתדלות, והשתדלות בלי תפילה היא פגם בביטחון".

ויודעת מה, מעל הכל נראה לי שהתהליך הזה מכיל נקודה משמעותית מאד.
בחיים שלנו כיום התרגלנו שהכל אינסטנט, ואין כמעט צורך לחכות: רוצה לשלוח משהו לחברה? כמה הקלקות וזה אצלה. בא לך סנדביץ´ והפיתה קפואה? חצי דקה, ואת רק צריכה לבחור אם למרוח חומוס או שוקולד. צריכה מזומן? העברת כרטיס, שתי לחיצות, והופ השטרות ביד.
אבל האמת היא, שאם נסתכל בגן עדן - המצב התקין של הבריאה הוא "טעם העץ כטעם הפרי". התהליך מתוק בדיוק כמו התוצאה!
ולמקרה שאת מרימה עכשיו גבה או שתיים: אז כן, התהליך הוא חלק מהמטרה המיוחלת.
"יגעת ומצאת תאמין". מסתבר שהיגיעה בדרך היא בעצמה המציאה.
התהליך הזה הוא הזדמנות נהדרת לבחון מחדש את מושג ה"דרך", להיזכר בחשיבות שבה ובמטרה הלא פחות חשובה והמלמדת שהיא מעניקה.
אני חושבת שלבנות בית זה לא מתחיל ביום שפוגשים בו את נסיך החלומות, אלא הרבה לפני כן.
וכל מה שאת עוברת עכשיו:
האמונה ~ התפילה מעומקא דליבא ~ העבודה על מידת הקנאה (אחת מהחזקות והנוראות שבמידות הנפש) ~ קרבת אלוקים ~ ההשתדלות.
כל אלה וההתמודדות עימם (ועם עוד), הם היסודות שאת יוצקת לבית שאת הולכת לבנות.
תראי כמה דברים טובים קונים בנפש בתקופה הזו. דברים שאנשים עמלים חיים שלמים בשביל להשיג אותם. בטוחה שאת מוכנה לוותר על זה?!

אם בא לך להמשיך ולשאול או סתם לחלוק עוד תובנות לגבי הדרך, אני פה בכיף!
שנה מלאה בטוב.
טוב הנראה גם לעיני בשר ודם.
רינת
Rintz3@gmail.com