כיסוי ראש, פרשנות על מצוות ועוד

שלום

קודם כל אני חייב לומר שאני שמח מאד על שאלותיך. בתהליך החזרה בתשובה יש איזה פיתוי ולפעמים אפילו הדרכה "לבטל את עצמך" , את השכל וכל מה שחשבת עד עכשיו ולקבל את "כל המערכת". ולדעתי זו ודאי טעות – אלא יש לקבל את הדרכת חז´ל "הוי מתאבק בעפר רגליהם של חכמים" – מצד אחד יש כאן הכרה במעמד ובגדולה של חכמים אך מצד שני יש כאן מאבק, מתאבק מלשון מאבק - האדם לא צריך להשלים עם שום דבר שלא מובן לו בלי להאבק שכלית, רגשית, מעשית על בירורו. רק כך יש סיכוי שיגיע למעמד של הזדהות וחיבור אמיתי עם התורה. אז כבר לפני התשובה רציתי לחזק את ידיך ברצינות וביסודיות שאתה מפגין, שהם עדות על התחברות אמיתית לתורה.

לגבי עצם שאלותיך. הרב מלמד מנסה באותו שיעור להטעים ולנמק את יסודה של ההלכה. ההלכה שנקבעה היא חותכת, והוא מנסה לתלות אותה בהכללות עקרוניות לגבי מבנה הנפש הגברי או הנשי.
לגבי השאלה הראשונה – יש מימרא בחז´ל שלנשים יש "בינה יתרה". ההסבר שקבלתי מרבותי (תלמידי הרב קוק) הוא שלנשים יש איזו מדרגה פנימית של קישור יותר טבעי לאמונה ולערכים הפנימיים הקשורים לה. הם כמובן הדגישו שזו הכללה. כמו הכללה אחרת האומרת ש"נשים דעתן קלה". כונת המימרא היא לא שלנשים אין יכולת שכלית אלא שבמבנה הנפש הנשי, הרגש והההשגות הרגשיות הם יותר דומיננטים. כלומר כשאשה תצטרך לקבל החלטה אז באופן כללי לצד הרגשי יש יותר "כובד" בשיווי המשקל של קבלת ההחלטה. זו כמובן עדיין הכללה, שלא אומרת שנשים לא יכולות להיות מאד שכלתניות . בהתבוננות שלי במציאות אני חושב שמצאתי שזו אבחנה נכונה. אני חייב להדגיש שנראה לי שעל מנת באמת לברר את הנקודה חשוב מאד להיות נשוי (אני חזרתי בתשובה רק תוך כדי תהליך החתונה כך שלא יצאתי לי באמת לראות את הדברים מנקודת המבט של רווק אך כך זה נראה לי). כרוק אתה קצת יותר מתרשם מההצגה החיצונית של החיים הנשיים. ובפרט בחברה המודרנית, כשהגישה הפמינסיטית הישנה היתה שאין הבדל בין גברים לנשים, כך שיש לחץ על נשים להוכיח שכליות (בפרט בסביבות של אקדמיה, היי טק, עסקים) וזה לא רק לחץ אלא תפיסת העולם של חלק מהנשים כך שבאמת לפחות כלפי חוץ תפגוש הרבה נשים כאלה. אחרי חתונה אתה נמצא בקשר פנימי עם אשה (שלפחות במקרה שלי היא אשת היי טק שהאמת והשכל הם נר לרגליה) ואז אתה לומד לראות שעדיין יש עוגן פנימי עמוק לאבחנות של חז´ל - ושוב אלה אבחנות כלליות שיש יוצאות דופן וגם אצל כל אשה פרטית הם באות לידי ביטוי באופן שונה.

לגבי השאלה השניה - האבחנות שהרב מלמד עושה הם בגדר נסיון להבין מה גרם לחז´ל ולעם ישראל לעצב כך את ההלכה. האופי הכללי הגברי / הנשי גרם שכך תתעצב ההלכה. יש הרבה הלכות שנקבעות לפי כלל הציבור.
הלכות יחוד למשל. חז´ל גזרו שאדם לא יתיחד עם אשה לבד בתנאים מסוימים. ואם הוא הרב שלמה זלמן אויערבאך אז לא נסמוך עליו שהוא מסוגל להיות עם אשה בלי להכשל ? אלא שיש הלכות שנקבעו לפי כלל הציבור. וליחידים יותר צדיקים, אז יתכן שהם יכולים למצוא בהלכה טעם יותר עדין ופנימי (הכיפה יכולה להעמיק את הצניעות והבישנות הקיימת), וגם חוץ מזה אדם יכול לעשות משהו שיש לו ערך לא בשביל עצמו אלא בשביל הכלל. יש אופי אחר לחברה שבה איש ואישה שאינם נשואים לא מתיחדים. זה יוצר אוירה חברתית אחרת. לכן גם אדם שיחוד כזה לא היה מהוה עבורו סכנת מכשלה – למען הכלל יש משמעות עבורו למצוה. בספר הכוזרי, רבי יהודה הלוי מסביר כך הרבה מהמצוות. כפעולות שהיחיד עושה למען הכלל. (ואם כבר הזכרנו את ספר הכוזרי – אז אדגיש בכלל את הנושא של חשיבות לימוד האמונה. בנין עמוק של ההכרות היסודיות של התורה, של יראת השמים הוא התשתית לקבלת עול מצוות בצורה שלמה ונכונה. ולכן לימוד אמונה מצד אחד ומוסר מצד שני באופן קבוע ומתמיד הוא חיוני לכל יהודי ובפרט לבעל תשובה. אם תרצה אשמח להרחיב בענין).
עוד הערה. יש מצבים שבהם אומרים שההלכה ממש תלויה בסיבה מסוימת. יש מצבים שבהם נותנים "טעם" להלכה. כלומר שתהיה "טעימה" לחיך השכלי. זה לא אומר שזו הסיבה הודאית והמחייבת אלא שזה בגדר לקרב אל הדעת. מטעם כזה אי אפשר לגזור מסקנות הלכתיות אופרטיביות.

השאלה השלישית – לא ממש הבנתי. אחזור על מה שאני הבנתי בדברי הרב מלמד ואולי זה יעזור. (אם לא תנסה בבקשה להבהיר את השאלה). כל הענין של כיפה הוא ביטוי חיצוני שאמור לבטא עולם פנימי מצד אחד (זה מתאים למבנה האישיות שלי) ומצד שני להשפיע על העולם הפנימי (כמו במקרה של רב נחמן בר יצחק – שהכיפה עזרה לו בהתמודדות עם תאות הגניבה). תמיד בהסברים יורדים על החיצוניות. חשוב להבין שהכונה היא לומר שהחיצוניות כשהיא בפני עצמה היא כלום וקלקול. כשהחיצוניות מכתיבה לך את החיים. אבל ברגע שהאדם מקושר לפנימיותו ממילא גם החיצוניות נעשית מאד ערכית וחשובה. החיצוניות היא חלק מהאדם השלם. ואדם ערכי – הפנים שלו צריך להופיע גם בחוץ.
הרב מלמד ניסה לומר שאולי הלבוש הצנוע אצל הנשים ממלא את אותה פונקציה של ביטוי והגנה על הפנים שממלאת הכיפה אצל הגברים.

השאלה הרביעית - יש בדבריך כמה שאלות. לענין הבסיסי – הרב מלמד מנסה לומר שאשה שתתלבש באופן לא צנוע באופן אוטומטי מגלה שהכיפה אצלה אינה ביטוי של צניעות וענוה פנימית. כי באותו סוג של ביטוי חיצוני יש אצלה גילוי חריף של אמירה הפוכה. והוא מנסה רק להטעים מדוע יתכן שהלבוש הצנוע הוא תחליף לכיפה.
דבריך הם נכונים חלקית. בהחלט יתכן שגם אצל הגבר הכיפה לא תביא תועלת ולא תבטא צניעות פנימית (אלא הליכה לפי מוסכמות חברתיות, אופנה יפה וכו´). אולם כן יתכן שאדם יהיה "עברין" במצוה אחרת ועדיין הכיפה אצלו כן תהיה דבר ערכי. יכול להיות שאדם נכשל בנושא שבת אך עדיין הכיפה תהיה חשובה ומשמעותית עבורו. (בטח במצב שהוא נכשל בשבת כי הוא לא מכיר את מלוא הלכותיה, או אפילו שמכיר את ההלכות אך לא את עומק טעמי וחשיבות השבת).
בנושא הצניעות נראה לרב מלמד שלא יתכן מצב כזה שבו הכיפה תביא תועלת כשהאישה לבושה לא צנוע. (מנסיוני, אני יכול לומר שאולי בקהילה רפורמית כן יכול להיות ערך לכיפה יחד עם לבוש לא צנוע (והם באמת לובשות כיפה) – אך זו לא מסגרת החיים אליה אנו רוצים להתייחס).
לגבי חיצוניות ופנימיות – כבר התיחסתי בשאלה הקודמת - שאחרי שאתה פנימי הקב´ה רוצה אותך גם פנימי וגם חיצוני.
לגבי מידת חסידות שהופכת לדין ומנהגים - יש כלל בהלכה "מנהג ישראל - דין הוא". יש חשיבות עצומה למנהגים שכל עם ישראל מקבל על עצמו, עד שהם הופכים לגדר "הלכה". יש חשיבות כמובן גם למנהגים של כל קהילה ועדה וגם להם יש מעמד הלכתי מסוים, אך מנהג שכל עם ישראל קיבל על עצמו הוא כבר בגדר דין גמור. ולכאורה הדבר תמוה – איך נותנים תוקף של "תורה", של "דבר ה´" לאיזה מנהג משונה ?
הענין קשור להבנה עמוקה של מהותו של עם ישראל ולמהותה של תורה שבעל פה. ננסה להתחיל בהבנה מסוימת וללכת ולהעמיק. יש הבנה מסוימת שהתורה היא מעין אוסף חוקים לחיים נכונים. הוראות ההפעלה של החיים. לפי ההבנה הזו קצת קשה להבין מדוע התורה שייכת דוקא לעם ישראל (הרי לפי התורה, גוי לא חייב לקיימה) – יש כאן איזו פרוטקציה שהקב´ה בחר דוקא בעם מסוים להיטיב לו ? אלא שיש להבין באופן יותר עמוק את המושג של בחירת עם ישראל.
כשהתורה אומרת לנו שהקב´ה בחר בעם ישראל, אין הכונה שבשלב מסוים הקב´ה התבונן בכל העמים והחליט, אה, את אלה אני רוצה שיקימו את תורתי. אלא, הכונה היא שבתוך העולם הקב´ה גם ברא, יצר, עם כזה שיהיה מתאים ושייך לתורה. הפסוק אומר "עם זו יצרתי לי, תהלתי יספרו". יש הרבה מה להעמיק בענין, אך הכונה היא שעם ישראל בנשמתו – ברובד הכי פנימי שלו, מזדהה עם התורה, הוא דבר אחד עם התורה. הכונה כאן למושג תורה במובן של הרוח, המגמה הפנימית שבתורה. כל ההלכות הם ביטוי לאיך המגמה הזו יוצאת אל הפועל בחיים. אך מה שקודם ושורשי יותר להלכות זו פנימיות התורה, מגמתה, הרצון האלוקי המחולל אותה. עם ישראל, או יותר נכון, פנימיות הנשמה של כלל ישראל, היא זהה למגמה הזו.
בעצם כאן כבר קפצנו עוד מדרגה. יכולנו להבין שיש את התורה, דרך החיים האידאלית, ועם ישראל הוא הנקודה שבה הקב´ה יצר איזו בריאה, איזה יצור ששייך לדרך הזו, שמסוגל לחיות אותה. אך בספר שנקרא "תנא דבי אליהו" (דיונים מבית מדרשו של אליהו הנביא) נשאל אליהו הנביא ע´י אחד החכמים מי קודם, התורה לישראל או ישראל לתורה. למסקנת הענין אליהו משיב שישראל קודמים. היתכן? יש משהו שנעלה, וקדוש מהתורה ?
והתשובה היא שכן. הרצון האלוהי שבשורש התורה, המגמה האלוקית במציאות היא הנקודה הכי עמוקה וכל גילויי התורה הם ביטויים והופעות שלה. החידוש המדהים הוא שיש נקודה במציאות שבה הרצון הזה מופיע. הקב´ה ברא יצירה חיה, שבה רצונו מופיע, יצירה שעצם רצונה הפנימי הוא רצון ה´. הבריאה הזו נקראת כלל ישראל.
קשה (לפחות לי) להפנים הבנות כלכך מזעזעות, ובטח שבלי שום הכנות. וצריך להתבונן הרבה וללמוד הרבה על מנת להבין את זה נכון, ולעכל את זה נכון. אך לפחות אפשר לגזור מכאן הבנה מסוימת. שבמקום שבו נחשפת נשמת ישראל – זו ממש תורת ה´. במנהג שהתקבל אצל כלל ישראל יש איזה ביטוי לא מודע של נשמת ישראל. לכל אחד מאיתנו כפרט קשה (אלא אם כן הוא נביא כמשה) לחשוף ולחיות את נשמת ישראל שבו. אך כן יש לו את אינסטינקט, בכיוון (כמאמר חז´ל "ישראל אם לא נביאים הם, בני נביאים הם" – לא כל אחד פיתח את הקישור לנשמתו כנביא אך כן יש לו איזו שייכות גלמית לנשמת ישראל). בכלל עם ישראל, בהתנהגות של הקולקטיב שלנו – אותם אינטואיציות שהם מהותיות לנו, שמבטאות את הזהות האמיתית שלנו, הם שיוצאות אל הפועל וקובעות את מנהגי ודרכי חיינו. ולכן אנו רואים את מנהגם של ישראל כקודש. כביטוי אמיתי של תורה.
לגבי מנהגים ספציפיים של ציבורים מסוימים – עם ישראל במהלך ההיסטוריה ישפוט ויחליט האם זה בגדר ביטוי של תורה או לא. (אם זה לא מובן מאליו – החרדים היום הם לא כל עם ישראל ואדרבה נראה לי שעדיין יש רוב חילוני באומה. ואם כבר הגענו לכך – נגזרת של מה שאמרנו היא שבאופן עקרוני כל תופעה שהיא כללית בעם ישראל וגורפת יש לה לפחות שורש בקדושה. ואם יש חלק גדול מהעם שהוא חילוני אין זה מקרה אלא כנראה שבתוך החילוניות יש יסודות של קודש שאולי חסרים בהופעת החיים הגלויה של הציבור הדתי. ואני גולש לנושא כי יש לזה משמעות בענין החזרה בתשובה – שאסור לותר תוך כדי החזרה בתשובה על כל היסודות הטובים שהיו בך לפני כן. לא סתם הקב"ה גלגל שהיית חילוני – אלא כדי שתקח איתך את כל היסודות הטובים שהיו שם ותטע אותם בתוך עולמה של תורה. כמובן שגם כאן צריך זהירות בלהבחין מה טוב ומה לא ואיך לבטא נכון את היסוד האמיתי – לדוגמא יצירתיות, אסתטיקה, נקיון וטיפוח סביבתי , חופש מחשבתי, הם כולם דברים טובים אך כל דבר צריך לדעת איך לבטא נכון).

לסיום אחזור על כך שבכל נושא יש הרבה מה להעמיק ולהרחיב. אני מקוה שלא הפלתי עליך בבת אחת יותר מדי דברים, אך באמת אשמח לשמוע אם יש לך עוד שאלות והבהרות ובכלל חשוב שתהיה לך מסגרת של קביעות גם ללימוד הצד ההלכתי וגם ללימוד הצד האמוני. (ואשמח כמובן גם לסייע אם אין לך מסגרת כזו. אני אישית עשיתי הרבה מהצעדים הראשונים במכון מאיר בירושלים, והוא באמת מקום גמיש ונהדר שכמעט כל אחד יכול למצוא בו שיעור שיתחבר אליו ויקדם אותו. מעבר למסגרת חשוב שיהיה לך קשר אישי עם רב (במכון למשל מחייבים שלכל תלמיד יהיה רב אישי שאיתו הוא יושב לפחות שעה שעתיים בשבוע), אך חשוב שזה יהיה רב ש"תתחבר" אליו ותהיה מסוגל לקבל ממנו). בקיצור יש הרבה מה לדבר על חזרה בתשובה) קצת גלשתי - מקוה שעזרתי לפחות בעצם השאלות,
בהצלחה רבה בדרכך ובתפילה שה´ יאיר עיניך בכל אשר תלך
אדם
adamn@intermail.co.il