שאלה
בתור ילדה נפגעתי נפשית מהדרך גידול שלי ומהקשרים הלקויים שבביתי. כחלק מתהליך טיפולי אני מדברת על דברים שאירעו עם המטפלת שלי ועם חברה תומכת.רציתי לדעת -האם אין בעיה עם זה? מצד אחד ברור לי שאני צריכה להתמודד עם מה שאירע כדי להמשיך בחיי בצורה בריאה יותר אך מצד שני- אין בעיה הלכתית בכך שאני מספרת לשון הרע על בני משפחתי?בנוסף לדברים שאני אומרת מתעוררים כחלק מהתהליך,באופן טבעי, הרבה כעסים על ההורים, וקשה לי עם זה מאוד. כדי להגיע למצב טוב יותר אני צריכה לעבד את מה שקרה ולהתרחק ממי שפגע בי לפחות למשך זמן מסויים,אבל האם אין בעיה של כיבוד הורים? אני מאוד לא רוצה לכעוס עליהם,או להגיב בצורה שתפגע בהם כמו הסתגרות בתוך עצמי,או הבעת קצת קרירות והתרחקות,אבל קשה לי מאוד לשלוט על זה וגם המטפלת (הדתייה) מאוד דוחפת ומעודדת את הכיוון של דיבור,והבעת הרגש. עד כמה זה מותר? ומה עושים כדי לכבד הורים ולשמור על בריאות הנפש באותו הזמן?
תודה רבה!
תשובה
שלום רב,
בהנחה שיש בסיפור הדברים צורך חיוני לבריאותך- אין בזה משום לשון הרע גם אם מדובר בהורייך, אינך מחוייבת למסור נפשך.
אמנם, כיוון שאחרי הכל מדובר בהורייך- את מחוייבת שבעתיים לדקדק בפרטים כמה שיותר, ולגלות את נקודות הזכות בעניין ולהבנן שהדברים נעשו מתוך כוונה טובה. (ושוב בהנחה שאכן כך הם נעשו).
ומכאן היחס להורייך לאחר הטיפול. אם את מרגישה שהתהליך אותו את עוברת מחייב התנתקות זמנית מהם- לא ניתן לכבול אותך, אך עם זאת עלייך לזכור כי מדובר באביך ואימך, וכבר האריכו חז"ל בגבול האינסופי של מצוות כיבוד הורים. נסי לבנות את הקשר איתם בקומה חדשה, בידיעה מוחלטת שהם ניסו לעשות כמיטב יכולתם, וגם שמנסים לא תמיד מצליחים. ייתכן שהדרך בה הם ראו את המציאות אז הייתה שונה, ועל פיה הם פעלו.
לסיכום עלייך לפעול בשני מוקדים: מחד, לא לשכוח את העבר, לא לטייח ולא להתעלם ממנו. אך מאידך לשים אותו במקומו הנכון, ולתלות את עיקר עיסוקך בבניית עצמך, ובבניית הקשר המחודש עם הורייך, לכשיבא.
בברכה, אסף, צוות ישיבת הר עציון.