שאלה
רציתי לשאול בנושא שמעסיק אותי כבר הרבה זמן - נושא יסורי המצפון.
השתתפתי בסדנא שהעביר איזה בחור ושם הוא אמר, שהנטיה 'לאכול את עצמנו' בעקבות משגים גורמת להרס עצמי. הוא אמר חד משמעית שיסורי מצפון הם דבר שלילי והרסני.
השאלה שלי היא האם הוא צודק, הרי:
א. אם יסורי מצפון הם שליליים - למה ברא אותם השם?
ב. אם הם שליליים, מה נקרא להתחרט על עבירה?
ג. אם הם שליליים, ואסור לנו לייסר את עצמנו על משגים, כיצד בכל אופן עלינו להתיחס לטעויות שעשינו בעבר - האם עלינו לשמוח בהם?! להיות גאים בהם?!
ד. בכלל, הלא אם אנחנו מתייסרים על דבר שעשינו, סימן שכואב לנו מתוצאותיו, והתחושה הזו היא פנימית מאוד, אם כן איך אפשר בכלל להשתלט עליה ו'להחליט' אם להרגיש אותה או לא?
תשובה
למילים "יסורי מצפון" יש היום שלל גדול של פירושים, כך שכדאי להתמקד יותר בהגדרתם כדי לטפל בנושא. אם נתייחס לדבריך ונקרא ליסורי-המצפון "הנטיה לאכול את עצמנו" אזי בנקל נוכל לברר את היחס אליהם.
"לאכול את עצמי", זה דבר שלילי מאוד. מי רוצה להיות אכול מבפנים? הנטיה להלקות ולייסר את עצמנו עלולה בהחלט לגרום למחלות ולנזק גופני אמיתי.
הייתי מעז לומר שמה שאנו קוראים היום "יסורי מצפון", אינו אלא חסרון באמונה. רעיון מוזר, נכון? במכתבך שאלת: "אם הם שליליים, אז מה נקרא להתחרט על עבירה?" כאילו קיימת האפשרות שהלקאה עצמית היא רגש חיובי, רגש של תשובה וחרטה.
אך "תשובה", כהגדרת הרמב"ם, איננה בשום אופן "לאכול את עצמנו". "תשובה", כלשונו, משמעה: "שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשה עוד, וכן יתנחם על שעבר, וצריך להתוודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו" (הלכות תשובה פרק ב' סעיף ב').
"וכיצד מתוודין? אומר: אנא ה' חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך והרי ניחמתי ובושתי במעשי ולעולם איני חוזר לדבר זה. וזהו עיקרו של וידוי" (שם פרק א' סעיף א').
תשובה, אם כן, כוללת שלושה חלקים:
חרטה - צער ובושה על המעשה הרע.
עזיבת החטא - לחדול מעצם המעשה, להפסיק לעשות את האסור.
וידוי - לספר לפני ה' על מעשי הרעים ועל כוונותיי הטובות לחדול מהם.
מצוות התשובה להלכה היא דבר מעשי, ממשי, ועיקר ביטויה הוא הוידוי לפני ה', כמו שאומר הפסוק: "קחו עמכם דברים, ושובו אל ה'", לימדו חז"ל שה' מתכוון לומר כאן "אין אני מבקש אלא דברים". על ידי דיבורים קדושים של תפילה, וידוי ותחנונים - חוזרים בתשובה.
התשובה, היא חסד ה', שמבטיח לחוטאים ולשוגים במעשיהם - סליחה, מחילה וכפרה. מי שקיים את מצוות התשובה, דהיינו התחרט, חזר בו ממעשיו וסיפר עליהם לה' - אינו צריך עוד בשום אופן "לאכול את עצמו".
אם לאחר שקיים את מצות התשובה הוא ממשיך לייסר עצמו על מעשיו הקודמים, משמע שאינו מאמין שהתכפר לו, שאינו משוכנע שיש תשובה בעולם, ואינו בוטח בה' שהבטיח מחילה לשבים.
לכן, כל ענין יסורי המצפון לאחר שמילא אדם את חובתו לפי מצות התשובה - אינם אלא חיסרון באמונה בה', בחסדו ובסליחתו.
על מנת כן ברא ה' את עולמו - שיתגלו רחמיו. כמובא בזוהר על אודות המלאכים שקטרגו על בריאת האדם וטענו: "הלא עתיד הוא לחטוא כלפיך ולהכעיסך", והשיב להם השם יתברך: "וכי לחינם נקראתי רחום וחנון?" (זוהר פרשת שמיני דף ל"ה).
אין אנו באים חלילה להמעיט בחומרת החטא ולהקל בו ראש, אבל מאידך גיסא אין לנו להקל ראש גם בחסד ה' וטובו!
תאמרו: "טוב, אולי זה נוגע למי שעשה תשובה שלימה. אבל אני - מי יודע אם לא אשוב ואחטא, ומי אומר שבאמת התחרטתי מכל הלב".
על זה כבר אמרו חז"ל בשם ה': "פיתחו לי פתח אחד של תשובה כחודה של מחט, ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרוניות נכנסות" (שיר השירים רבה פרשה ה' סעיף ג').
תשובה, כמו כל מצוה בעצם, פירושה השתדלות, לעשות כמיטב יכולתנו, אפילו אם זה רק "פתח כחודה של מחט". את השאר, ובגדול, מבטיח ה' לעשות. "ואני פותח לכם פתחים שעגלות וקרונות נכנסות".
אם הכל היה תלוי רק בנו - אזי אכן היינו אבודים, אבל ה', ה' בעצמו אומר - תעשו רק השתדלות, צעד כנה קטן, ואני אעשה את השאר. וכבר נאמר, "מרבה סליחה לפושעים ומחילה לחוטאים" (סדר סליחות), ואם כך שומה עלינו להתחזק ולהאמין בחסדו.
(למרות האמור חשוב לציין, שכאשר האדם מיטהר ומתקדש, אזי יתכן מאד שיצטרך להתבונן שוב על מעשיו ולעשות "תשובה על תשובה", דהיינו שלפי גודל וערך השגתו החדשה בגדולת ה' מחד וחומרת החטא מאידך, יבין שתשובתו הראשונה לא הייתה מושלמת וכעת יש בידו לשוב אל ה' באופן עמוק וכנה יותר. אבל לכל זה אין ולא כלום עם המושג "יסורי מצפון").
ולשאר שאלותיך - "אם יסורי מצפון הם שליליים - למה ה' ברא אותם?" הלא יכולנו לשאול גם על אותו משקל, "אם היצר הרע (או התאוות או כל דבר דומה) הם שליליים, למה ברא אותם ה'?" הלא התשובה ידועה, יש דברים שה' ברא כדי לנסות אותנו. זה שהוא ברא אותם לא אומר שהם חיוביים וטובים. ה' ברא בהחלט גם דברים רעים - כדי שנקבל שכר על הפרישה מהם.
והוא הדין ביסורי מצפון והלקאה עצמית חסרת תועלת. ה' בראם, אך תועלתם - הפרישה מהם, ולא הצלילה המייסרת אל תוכם.
ועוד שאלת, "התחושה הזו היא פנימית מאד, אם כן איך אפשר בכלל להשתלט עליה ו'להחליט' אם להרגיש אותה או לא?"
מיסודות אמונתנו שיש לנו בחירה בכל - לא רק מה לעשות ומה לדבר, אלא גם מה להרגיש ומה לחשוב. כן, יש לנו כוח לשלוט על הכל - גם על מחשבות ורגשות, ולכוונם כרצוננו. הרי יש בתורה גם מחשבות ורגשות שאסור להרגיש (כפירה, חמדה לרכוש הזולת וכו'), או אחרות שמצוה להרגיש (אהבת ה' ויראתו, אמונה בהשגחתו וכו') - אם התורה מצוה על שליטה במחשבות ורגשות, סימן שאפשר. צריך, אמנם, אימונים רבים עד שזוכים למיומנות בתחום הזה.
בכלל צריך לדעת שהיצר הרע אוהב "להתלבש" בכל מיני לבושים וצורות הופעה בפנינו. כאשר הלבוש החביב עליו הוא - מצוות. מה יותר משכנע מאשר להראות משהו כמצוה? מה יותר מוצלח, מבחינתו, מאשר לגרום לנו לעשות עבירה ובו זמנית לחשוב שקיימנו מצוה? כך לעולם לא נקלוט אותו באמת, ובמקום להיפטר מהעבירה נתמיד בה בהתלהבות, בדמותנו כי אינה אלא מצוה.
באופן כזה מתחפש חטא העצבות בלבוש של יראת שמיים ורצינות. (את מצות השמחה, לעומת זאת, מלביש היצר הרע, להיפך, בלבוש של עבירה, וגורם לנו לקרוא לה הוללות וקלות ראש). כך מתלבשת עבירת השנאה העצמית וחוסר האמונה בחסדי ה', בלבוש מתעתע וצדקני של לא פחות ולא יותר מאשר "מצות התשובה".
האם תשובה משמעה דיכאון? האם צער על חטא פירושו עצבות? האם חרטה כרוכה ביאוש?
ודאי שלא. רק אנו, מפאת חוסר ידע וחוסר תשומת לב, איננו מבחינים בתעלולי היצר ונוטים להאמין לתחפושותיו ולמלבושיו הרבים.
מייאש? גם זה מתעלוליו של היצר, לחשוב את ההתמודדות עמו לבלתי אפשרית. האמת היא שהמשימה שה' הציב בפנינו לא רק שאיננה קשה, היא גם - קלה! לא סתם קלה, קלה מאד. כך לפחות מגלה לנו התורה, "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו". צריך רק פה כדי להתוודות, לדבר עם ה', לספר לו הכל, להתפלל אליו, ולב כדי להשתדל לעשות את הדברים בכוונה ובאמת.
גם רבי נחמן כותב שיתכן ששתי מידות, נטיות נפש, תראינה לנו זהות, ולמעשה תהיינה שונות לגמרי בשורשן. "לב נשבר ועצבות אינו ענין אחד כלל. כי לב נשבר הוא בלב, אבל עצבות הוא בא מן הטחול. ועצבות, שהוא מהטחול, היא סיטרא-אחרא ("הצד האחר" - צד הטומאה) והקדוש ברוך הוא שונא אותה, אבל לב נשבר הוא חביב לפני השם יתברך".
"...עצבות הוא כמו מי שהוא בכעס וברוגז - כמו שמתרעם ומתלונן עליו יתברך, חס ושלום, על שאינו עושה לו רצונו, אבל לב נשבר הוא כבן המתחטא לפני אביו, כתינוק שקובל ובוכה לפני אביו על שנתרחק ממנו" (שיחות הר"ן מ"א מ"ב).
עצבות - ולב נשבר, עד כמה דומים בעינינו המושגים והתחושות הללו. כמעט מילים נרדפות. אך כפי המתבאר מדברי רבי נחמן, שני מושגים אלה אינם אלא שני הפכים גמורים, שונים לחלוטין במקורם, ושונים לחלוטין בתוצאותיהם...
שורש שניהם - מרירות וצער נפשי, אך העצבות היא צער שצילם של המוות והיאוש מרחפים עליו, ואילו לב נשבר - הוא צער מוליד חיים, כח מניע ומעורר.
כשאדם שרוי בעצבות הוא חש בודד. כביכול השליכו הקדוש ברוך הוא לפגעי הזמן, ואינו רואה בצרתו, אז חש האדם כי אין טעם לדבר, אפסה תקוה, ואפילו גופו הפיזי הופך כבד וחסר תנועה. לב נשבר, לעומת זאת, הוא מרירות המלווה בגעגועים, מרירות שאיננה מעלימה את התקווה. אדרבא, היא נותנת כח לפעול ולשנות את המציאות, כדרך שהגעגועים לאדם יקר עשויים להעניק כח לפעול גדולות ונצורות.
אם כן, מאחר ששניהם נובעים, לכאורה, מתחושה של מרירות, מתי נוטה הצער הנפשי לעצבות ומתי הוא הופך ללב נשבר?
דבר זה תלוי במידה רבה בתפישת האדם את עצמו. יסוריו של אדם המדמה כי מן הראוי שיתמלאו כל רצונותיו, מפני שהקב"ה, כביכול, "חייב לו" - יולידו עצבות.
יסורים בצרוף גאוה - משמעותם עצבות, טרוניה וכעס. (שעשוי להתלבש כאמור בלבוש של יראת שמיים ושל מצוות תשובה, שאין לה ולא כלום עם רגשות כאלו). ואילו זה, הזוכה להכיר בקטנותו ושפלותו כשבאים עליו ייסורים - מצדיק עליו את הדין, ועם זאת עדיין הוא מבקש רחמים ונושא עיניו לבוראו שיושיעו. בחסד, ולא בדין. ואף אם חטא ונכשל בעוון, הוא מצפה ומאמין לסליחתו של אדון כל. יסורים בצרוף ענוה - לב נשבר וגעגועים לה'.
הרי לנו מפתח לבדוק בעזרתו את יסורי המצפון שלנו, האם הם "לב נשבר" חיובי וקדוש או עצבות שלילית וטמאה. אם הם מעניקים לנו כח להתחיל מחדש, להתנער מטעויות העבר ולבטוח בחסדי ה' - "לב נשבר" ייקראו ו"יצר טוב". אך אם יובילו אותנו (כדרכם בדרך כלל) אל פי שחת של עצבות וחולשה, ספק ובלבול, אין הם הרהורי תשובה אלא רק גאוותנו שלא היינו מושלמים ולא הצלחנו כפי שלפי דעתנו מגיע לנו. וזה - בודאי הוא היצר הרע.
עוד כדאי לבדוק - האם ייסורי המצפון שלנו עוסקים במשהו שהוא באמת נגד רצון ה', או שהם נוגעים סתם, למה שנראה לנו "לא בסדר". לעתים קרובות נדמה לנו שאנו מרגישים יסורי מצפון של חרטה ושל חזרה בתשובה, אבל אין הם אלא בעיות אישיות, חוסר ביטחון, דימוי עצמי שלילי ועוד ענינים הדורשים עבודת המידות.
מאחר שכבר הבהרנו שליצר הרע יש נטיה מיוחדת להתחפש למצוות, כדאי לבדוק את עצמנו ברצינות ובכנות, אולי מה שנראה לנו כרוחני ורצוי, אינו אלא מלכודת שנועדה לשבור את רוחנו ולייאש אותנו.
אחר כל האמור חשוב לזכור - "אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו". ה' אינו מצפה מאתנו לדברים שמעל ליכולתנו. תשובה איננה דבר בלתי מושג, עבודת פרך מייגעת, כל שנדרש לה זה פה ולב, "בפיך ובלבבך לעשותו".
דברי תורה לפרשת השבוע
החלק הכי טוב בשולחן השבת שלכם: רעיונות קצרים, עמוקים ונגישים על פרשת השבוע היישר לתיבת המייל שלכם