ייאוש מטסטים

חברה יקרה!!

אחח... באמת מבאס ומייבש ביותר הכשלונות האלה... וכל החברות כבר עברו, וזה כבר טסט חמישי... וגם בטח זה עולה גם כסף... יש נקודה, שאתה פשוט כבר לא יודע, מה, אפשר לא להתייאש במצב הזה? הרי ניסיתי כל כך הרבה פעמים, ואני חושב שזה גם בכלל לא אשמתי, אז למה להמשיך לנסות?...

אבל, אנחנו יודעים שזה לא כל כך הכיוון שלנו ביהדות...

ראשית, באופן כללי, אנחנו צריכים להתמלא תמיד, כל הזמן, באמונה. וברגעים שאנחנו מרגישים שקשה לנו, עוד יותר! לדעת שגם עם כל הקושי, הקב"ה איתנו, מכוון ומדריך. הייתי קוראת לכל הרגעים הקשים הללו- שיעורים באמונה. יש שהיו קוראים להם - רגעי המבחן, אבל אני חושבת שהרגעים הללו, הקשים, בהם לומדים הכי טוב איך להאמין באמת, ולא רק בדיבורים... צריך להגיד לעצמנו את כל הדברים שאנחנו יודעים תמיד, אבל שוכחים כשזה לא כל כך נוח, כי לפעמים לאדם הרבה יותר נוח להיות בבאסה... אפשר גם ללמוד ספר טוב באמונה, לדוגמא את הספרונים הקטנים של "בשביל הנשמה".

נכון שלפעמים באמת צריך את הכמה רגעים הללו לשחרר, ולהתעצב על הניסיון ועל הקושי והכישלון, אבל לא להחזיק בזה יותר מדי. לשחרר החוצה, ולשחרר את זה מאיתנו... שזה לא ישאר אצלנו. זה לא בונה אותנו, ולא מקדם אותנו, אלא רק מייאש אותנו מלהמשיך הלאה. אנחנו צריכים לזכור שאנחנו תמיד מביטים קדימה. ואחורה מסתכלים לא כדי לשקוע בעבר (כמו שלא מסתכלים במראה האחורית יותר מרגע, כדי לא להפסיד את הדרך שאליה המכונית נוסעת קדימה...) , אלא רק כשצריך ללמוד מזה משהו להבא- לדוגמא: מה עשיתי לא נכון בטסט (במקום רק להתעצבן על הטסטר שהוא לא בסדר ולא הוגן, למרות שלפעמים יש הרגשה שמקפידים איתנו יותר מדי...). אני חושבת גם שעם גישה כזו, זה גם לא יהיה כל כך נורא להיכשל בפעם הבאה. כמובן, שעדיף לעבור ולהצליח, אבל גם אם לא- לא נורא... תמיד יש את הפעם הבאה, ואני אהיה בה מנוסה יותר, וטובה יותר!

אם זה היה בנושא אחר, שהיית מנסה שוב ושוב, ולא היית מצליחה, אולי הייתי אומרת לך שאולי את מנסה משהו שהוא מעבר לכוחותייך, או לא ביכולותייך, או שאת מנסה בדרך לא נכונה ואת צריכה לחשוב על אסטרטגיה אחרת כדי להצליח. אך זה באמת לא נראה פה המקרה!! פשוט כנראה את צריכה עוד קצת שיעורים, ועוד קצת מיומנות, לפעמים גם לגדול בעוד חודש לא מזיק, ובעז"ה ממש בקרוב תעברי את הטסט!!!

אם תחשבי על אנשים בסיטואציות אחרות, הרבה יותר מסובכות שגם המציאות עצמה מסביבם לא היתה הגיונית ולא היתה מוכנה לתת להם להצליח, כמו כל מיני אנשים עם מוגבלויות שמתחרים באולימפיאדה, או מקימים משפחה עם ילדים בריאים וכדומה. היו להם הרבה רגעים שחשבו עם עצמם- זה בכלל הגיוני? בכלל אפשרי? מי אמר שאני יכולה? אבל הנה, אחרי כמה זמן, ועוד כמה מאמצים הם הוכיחו לכולם, וגם לעצמם, שעם רצון, התמדה וסייעתא דישמיא השמיים הם הגבול (",).

אל תתייאשי יקירה! תתפללי אל ה´ שיהיה איתך, ותאמיני בעצמך. ובעז"ה במהרה תזכי לקבל את התעודה המיוחלת...
המון בהצלחה!

הדס.
hershko.hadas@gmail.com