חניכים צדיקים

שלום.

השאלה שלך מצוינת ונוגעת בסוגיה חשובה מאוד בהדרכה: הגדרת התפקיד והמטרות. הקושי של מדריכים רבים בתחום זה (כן, אתה ממש לא לבד) נובע בין היתר מהגדרת המטרות של הארגונים המפעילים אותם – תנועות הנוער – שלא תמיד מצליחים להגדיר יעדים ומטרות באופן מלא, ברור ומספק.
כדי לתת תשובה לא ארוכה לשאלה המורכבת, אציג בקצרה דרך פעולה אפשרית לבירור המטרות והתפקיד. בירור זה מורכב משני חלקים: "מה יש" ו "מה חסר". המשימה הראשונה שלך בהדרכה היא להכיר לעומק את החניכים וללמוד עליהם כמה שיותר. גם לדוסים יש תחומי התענינות, וגם אותם מעסיקים כל מיני נושאים מנושאים שונים. ככל שיש לך יותר מידע על החניכים וככל שאתה מבין אותם יותר, כך סיכוייך "לקלוע" ולהצליח בהגדרת המטרות טובים יותר.
החלק השני הוא "מה חסר". כתבת שהחניכים שלך, כיוון שהם "דוסים", כבר "יודעים" את מה שאתה רוצה להעביר להם. אם כך, למה אתה רוצה להעביר להם את זה? זה בדיוק המקום שבו שווה לבדוק מה השלב הבא, מה "חסר", מה ההזדמנות הבאה שלא היית רוצה שהחניכים שלך יחמיצו. אגב, המטרה לא חייבת להיות מוגדרת על דרך השלילה. זיהית איזה כוח מיוחד, איזו יכולת או סגולה מיוחדת ומצוינת אצל החניכים? מעולה! אתה יכול לפתח אותה, לחדד אותה, לרתום אותה לטובת מטרות שונות או לנצל אותה כמנוף לשיפור צדדים פחות חזקים.
ועוד הערה: התפקיד שלך רחב יותר מהעברה של ידע. נכון, אתה מספר סיפורים, מלמד על ערכים וכו' – דרך ותוך כדי העברת ידע. אבל המרכיב המרכזי והעיקרי של ההדרכה נמצא במקום שבו אתה "עם" החניכים שלך. לא רק פיזית בשטח, אלא בראש, בלב. המטרה החשובה ביותר שלך כמדריך היא להגיע לאותו מקום של אכפתיות, הבנה של החניכים והתעניינות כנה בהם ובמה שעובר עליהם. כשזה יקרה, החניכים יזהו זאת ו"יחזירו" לך בחזרה. ה"ביחד" הקבוצתי הזה, מלבד החשיבות שלו כשלעצמו, הוא בסיס מצוין לפעילות חינוכית וערכית שיכולה להשאיר חותם חזק מאוד על החניכים, ולאפשר לך לממש את הפוטנציאל המקסימלי שלך בהדרכה ולגלות את החוזקות שלך עצמך.
נקודה נוספת למחשבה: מעבר ליצירה של השפעה חינוכית מכוונת וקביעת מטרות חינוכיות, יש למדריך תפקיד נוסף: הוא צריך "להיות שם". יצירת יחסי אמון היא משימה חשובה לא רק לצורך השגת המטרות ה"רשמיות" שאתה מגדיר כמדריך ושהתנועה אולי מגדירה. יחסי אמון חשובים כדי שכשהחניכים ייתקלו בבעיות, התלבטויות, קשיים ושאלות – יהיה להם מישהו אמין לפנות אליו, מישהו שהם מרגישים שאפשר לסמוך עליו. כפי שגם אתה בוודאי יודע, גם בני נוער דתיים (וכן, גם מאוד "דוסים") מתמודדים עם קשת רחבה של בעיות אישיות וחברתיות (למשל: דימוי עצמי נמוך, התמודדויות אמוניות,מצב קשה בבית, וכדומה), ובמקרים רבים אין להם בעצם כתובת שהם חשים ביטחון לפנות אליה, לשתף ולהתייעץ. וכאן אתה כמדריך נכנס לתמונה. זה לא אומר שאתה צריך להתחיל לחטט ולמצוא את הבעיות של כל חניך. אתה פשוט יוצר את האפשרות שחניכים יפנו אליך שכאשר משהו יציק להם, ואז תוכל להקשיב, להביע אמפתיה ואולי גם לייעץ. זה יקרה רק אם תצליח ליצור אצלם תחושת ביטחון לגביך, תחושה שאתה מסוגל ורוצה לקבל אותם כמו שהם – גם אם הם לא באמת מושלמים כפי שהם אולי נראים.
לסיכום: דוסים או לא, תפקידו של כל מדריך מתחיל בכינון יחסי אמון, הבנה והערכה בינו לבין חניכיו. על ידי התעניינות כנה, סקרנות, אמפתיה ואכפתיות כלפי החניכים המדריך יוצר קשר, ובמקביל לומד מידע חשוב על החניכים. המידע הזה ישמש אותו בהמשך "לעשות חושבים" על המטרות החינוכיות שהוא מציב לעצמו, ולגיבוש של דרכים המובילות לשם.
אז לעבודה – ובהצלחה!
אוהד
nuvy23@gmail.com