חינוך לערכים, הנאה ומנהיגות בצוות

שלום.
השאלה שלך נוגעת באחד הדברים הכי מהותיים ובאחת המשימות הכי משמעותיות של סניף בתנועת נוער: עיצוב וייצור של תרבות ונורמות. היתרון בפעולה במסגרת רחבה של סניף, שמהווה בעצם מעין קהילה קטנה, הוא שצוות המדריכים יכול להחליט איזו מין אווירה הוא מעוניין לייצר, איזו תרבות שתשקף ותבליט ערכים מסוימים, מידות, וכו´. באופן כללי, כשאנחנו מסתובבים בכל מיני מקומות (באוטובוס, בביה"ס, ברחוב), אין לנו יכולת לכוון את הנורמות החברתיות. נכון, כל אחד מאיתנו מחויב להשפיע באמצעות דוגמא אישית, אבל זה הכל, פחות או יותר. בסניף, לעומת זאת, יש קבוצה מאוד מוגדרת שיש לה תרבות משלה, והצוות יכול לפעול די בקלות כדי להכניס בה שינויים והתאמות. מצד שני, כשאין ניסיון כזה של הצוות או כשהניסיון לא מצליח, ממילא נראה תרבות מסוג אחר, שאולי לא עולה בקנה אחד עם הערכים שכל מדריך בנפרד מחנך אליהם. בדרך כלל, לנורמות של התנהגות שנחשבות מקובלות ולגיטימיות במקום מסוים יש יותר משקל "בתכל´ס" מאשר הצהרות יפות של המדריכים וצ´ופרים מרשימים.
מהתיאור שלך אפשר להניח שבצוות שלכם אין אחידות ותיאום משמעותיים בין המדריכים בנושא של הגינות – לחכות בתור באופן הוגן כלפי כולם ולא לעקוף. אפשר גם להניח שגם סביב הפעילות המסוימת הזאת בסופרלנד לא נעשתה הכנה שמתמודדת מראש עם הבעיה ולא הייתה החלטה שמחייבת את כולם: עוקפים או לא עוקפים. מצב כזה יוצר ואקום שבו כל אחד מקבל את ההחלטה שלו, והחניכים מכל הקבוצות מקבלים מסר, בלי קשר למה שהמדריך הספציפי שלהם מחליט לעשות, שלסניף אין מנהיגות ברורה, שהקהילה שלהם מתנהלת בלי כיוון ברור ומוגדר. המסקנה הזאת פוגעת למעשה בכל המדריכים, כיוון שהיא מציגה אותם כמנותקים מצוות כלשהו שאמור להנהיג את הקהילה. ואז באמת הרבה יותר קל לחניכים לפקפק ברצינות של המדריכים שלהם ובתוקף של ההחלטות שלהם: "למה אנחנו לא עוקפים והם כן? הרי הם גם מהסניף! אנחנו סתם פראיירים". כשמדריכים לא נתפסים כחלק מצוות מאוחד והחלטי, יכולת המנהיגות האישית של כל אחד ואחת מהם נפגעת באופן משמעותי.
לכן אני מעדיף להתייחס פחות לאירוע הנקודתי שהיה בסופרלנד כשלעצמו, גם כיוון שהוא נקודתי וגם כיוון שהוא כבר חלף. מה שחשוב בעיני הוא לזהות את האירוע הזה כסימפטום וכדוגמא של בעיה רחבה יותר ולחשוב איך מתמודדים איתה.
במידה מסוימת, חוסר התיאום בצוות "מצדיק" במידה מסוימת את העובדה שהחלטת לעקוף, החלטה שאת עדיין לא בטוחה לגביה. תארי לעצמך סיטואציה אחרת: את והמדריכה שאיתך הלכתן עם החניכות לקניות בסופר לקראת מסיבת קבוצה. אתן והחניכות עומדות בתור לקופה. האם היה עולה על דעתכן לעקוף? ואם אחת החניכות הייתה מציעה לעשות את זה – איך הייתן מגיבות? לא הייתן מתלבטות אפילו! גם אם הייתן הולכות עם החניכות לסופרלנד ביום רגיל, רק הקבוצה בלי אנשים אחרים מהסניף, אתן כמדריכות לא הייתן אפילו חולמות להציע עקיפה או להסכים לה. הייתן מסבירות לחניכות על דוגמא אישית, על התחשבות בזולת, על הגינות, על לייצג את התנועה והסניף בכבוד... ובאמת הייתן מאמינות בזה והכל היה נפלא. אז מה ההבדל בין הסיטואציות הללו לבין מה שהיה בסופרלנד? כשאתן שתי מדריכות מול הקבוצה, אתן מקבלות ביחד החלטות ויש מנהיגות ברורה. "המדריכות אמרו". יש חזית אחידה וברורה, והחניכות רואות משהו ברור והולכות איתו. כשכל הצוות והקבוצות האחרות נמצאים בשטח (ולא משנה אם זה בסניף או בטיול) – המצב שונה. אתן לא המנהיגות היחידות בשטח ולכן החניכות מסתכלות לא רק בכן אלא גם באופן שבו אתן משתלבות ב"תצוגת" המנהיגות הכללית של הצוות. כל זה נובע מהעובדה שהכוח והלגיטימציה של שתיכן כמדריכות וכמנהיגות של הקבוצה לא נובע רק מהאישיות המקסימה שלכן. הוא נובע מהעובדה שאתן שייכות לצוות, לסניף, לתנועה. במילים אחרות, הוא נובע מהעובדה [שגם לכן יש מנהיגות מעליכן]. גם אתן צריכות לעמוד בסטנדרטים מסוימים. לכן כשחניכים רואים חוסר אחידות בצוות ההדרכה – הם מזהים שיש כאן מנהיגות לקויה, והם כבר לא יכולים להיות כל כך בטוחים שהכיוון שאליו הולכים הוא בהכרח נכון. גם את כמדריכה מרגישה את זה, זה בדיוק מה שיצר את הספק וההתלבטות שלך בסופרלנד. ובצדק.
אז מה עושים?
דבר ראשון – מגדירים את הבעיה בצורה יותר רחבה ומדויקת. יש (כנראה) בעיה של אחידות ותיאום, שגורמת למנהיגות הצוותית להיתפס כחלשה ומפולגת. האם את מבחינה בעוד מקרים בסניף שמשקפים את הבעיה? אגב, אחד המקומות שבהם הכי קל לראות את חוסר התיאום של הצוות ואת הנזקים המנהיגותיים שהוא גורם הוא בתפילה. כשכל החניכים והמדריכים מרוכזים תחת קורת גג אחת, אפשר לראות בדיוק עד כמה הצוות מאוחד או עד כמה כל אחד מהמדריכים עושה מה בראש. אפשר גם לראות את התגובה של החניכים באופן די מיידי. במקרים רבים הקושי לשכנע את החניכים להתפלל כמו שצריך או לפחות לשמור על השקט בתפילה נובע מהעובדה שהצוות ממש לא מספק דוגמא אישית אחידה לעניין הזה. כשיש יותר מדי פערים בין ההתנהגויות של המדריכים השונים, כשאין הקפדה על סטנדרט פחות או יותר אחיד – בהקפדה על שקט, בתגובות להפרעות, וכו´ – החניכות מזהות שבעצם אין צוות. וכשאין צוות – אז המדריכה הוא בסה"כ עוד בחורה דתייה נחמדה שלובשת חולצה עם שרוכים משונים.
אז אם באמת מה שהיה בסופרלנד הוא לא מקרה מאוד בודד בהקשר הזה של אחידות ותיאום בצוות, את בהחלט יכולה לדבר עם חברותייך לצוות ועם הקומונרית, ולהציף את הבעיה. אפשר לנסות יחד לבדוק באילו עוד מקומות הסניף "סובל" מהתופעה ולבחון אילו החלטות משותפות הצוות יכול לקבל כדי ליצור חזית אחידה לחלוטין מול החניכים. זה לא בהכרח תהליך קצר וקליל, אבל ככל שיותר מדריכים יבינו את המשמעות של חוסר התיאום ביניהם, תהיה להם יותר מוטיבציה להתגמש קצת כדי להצליח להרים ביחד צוות מתואם, שמייצר מנהיגות חזקה בסניף ומסוגל לייצר נורמות התנהגות ברורות.
ועוד הערה בכיוון אחר: היכולת של הצוות לעמוד על שלו לא פוטרת אותו מהחובה לחשוב כל הזמן על רווחת החניכים שלו, ולעשות כל מה שאפשר כדי שיהיה להם נוח ונעים. לכן בילוי בסופרלנד עם תורים כל כך ארוכים ביום חם, הוא אולי לא הבילוי הכי טוב שאפשר להציע אם התנאים הם כל כך קשים ולא נוחים. למה להעמיד את החניכים ואת עצמנו במצב של קושי? אותו דבר נכון גם לגבי התפילה. לפעמים היא מאוד ארוכה, צפוף, חם, לא שומעים את שליח הציבור... אלה תנאים שמקשים על החניכים (ועלינו...) ושבמידה מסוימת גורמים להם לחפש כל קצה אפשרות לחמוק מהעניין. ואלה תנאים שלפחות בחלק מהמקרים ניתן לשנות ולשפר עם חשיבה יצירתית והשקעה. ככל שהיכולת הטכנית שלנו בארגון פעילויות תהיה גבוהה יותר, לנו ולחניכים יהיה נוח יותר וממילא נצטרף להתאמץ פחות כדי להוביל אותם.
לסיכום: התיאור של יום הכיף בסופרלנד הוא דוגמא מאוד צבעונית וחדה ל"מה יכול לקרות כשאין מנהיגות ברורה בצוות וכשאין בין המדריכים תיאום ברמה גבוהה". יש לזה השלכות על הנורמות של הסניף, וממילא גם על היכולת של כל מדריך לקבל החלטות (עוקפים או לא) ולהוביל את החניכים עם ההחלטות האלה ללא ספק וערעור שלהם. אפשר וכדאי לחזק כל הזמן את הצוות כחזית אחידה, ואת הרושם שמאחורי כל מדריך עומדת שדרה רחבה של מנהיגות, והוא ממש לא לבד.
בהצלחה!
אוהד
nuvy23@gmail.com