חברה שלי נפטרה, וכל כך עצוב...

שלום יקירתי.
אפתח בכך שאני משתתפת בצערך על מות חברתך.
מוות בגיל צעיר (וגם בגיל מבוגר, אבל בגיל צעיר פי כמה) הוא דבר קשה מאד לעיכול. זה נראה לנו לא טבעי ובלתי מתקבל על הדעת. השאלה הכי קשה היא למה.
מעבר לזה מאוד קשה לתפוס שמישהו שכרגע היה כאן ויכולנו לגעת בו, ולראות אותו, ולשמוע אותו מדבר וצוחק- איננו. איך ניתן להבין שהוא לא יחזור???
והשאלות האלה, חשוב שתדעי- הן טבעיות לגמרי. כולנו עוברים את זה. האדם הוא דבר כל כך מוחשי- והמוות מופשט ובלתי נתפס, והשאלות מאד מציקות. בעיקר- כשאנחנו נתקלים בזה לראשונה, או לפחות בפעמים הראשונות - שמישהו שהכרנו איננו עוד. מה שאת אומרת? לאן הוא הלך? ואיך זה שלא נראה אותו שוב? ויש עוד כל כך הרבה שלא הספקנו לומר ולראות. וזה גם מסקרן.. איך זה קרה בדיוק? ומה הוא הרגיש?
ומה שאני מנסה לומר לך כאן- כולנו חווים את זה. כולנו חשים רגשות דומים, ולכן זה שאת חושבת על זה די הרבה זה נורמלי.
עם הזמן- דברים אחרים יעסיקו אותך- זה הטבע. לא לעולם נשארים עם אותה סערת רגשות של ההתחלה. רגשות קהים עם הזמן. ולכן תמיד אומרים ש"הזמן ירפא". מצד אחד זה נשמע אגואיסטי: מה אני אשכח אותה? מה זה כאילו היא לא היתה קיימת....
מצד שני- אם כל הזמן נשאר ברגשות "ראשוניים" לפני העיבוד- כל הזמן נסתובב טעונים. חשבי לרגע שנורא כעסת. רתחת על מישהו שעשה לך משהו. תמיד אומרים: תרגעי, תנשמי עמוק ותדברי איתו רק אחרי. למה? כי אחרי שזמן קצת יעבור- תרגעי, תראי דברים אחרים והרגשות הראשוניים של הכעס יקהוץ לא תמיד תכעסי נורא כמו בהתחלה. תעברי כל מיני שלבים של כעס נוראי, ואחר כך כעס וכו´... עד שבסוף, אולי לא תשכחי, אבל כבר לא תכעסי כמו בהתחלה.
כך ג העצב והמחשבות, וההתמודדות עם הידיעה שהיא נפטרה. בהתחלה זה נוראי ורק על זה אפשר לחשוב. האבל הוא טרי ועדיין "מדמם".
אבל אחרי זמן- נשארים הזיכרונות, ויש דברים חדשים בחיים. החיים זורמים ויש עניינים חדשים.
אני לא מציעה כאן בשום צורה לשכוח את חברתך. אני בטוחה שהיא היתה אדם נפלא. אבל הכאב המציק הזה- הוא זה שיחלוף.

מה בינתיים?
כמה הצעות:
1. להתחבר למשפחה. המשפחה מאד כואבת וצריכה את תמיכת החברים של ילדתם. להם- הכאב לא יעבור כל כך מהר. הם רוצים לראות ילדים בגילה, לשמוע סיפורים עליה. אני מצטטת לך פה סיפור נפלא של עמיחי מ"חברים מקשיבים":
"פעם, בצבא, באמצע מסע קשה ומפרך, מצאתי את עצמי קרוב מאד למפקד שלי. אני מתכוון למפקד שמאחור, למאסף. היו לי את כל התירוצים שבעולם להיות שם. היה לי על הגב משקל כבד, יותר מזה שאצל כל השאר, וזו הייתה עליה פשוט איומה, לא יכולתי לראות את הסוף. אז נתתי לעצמי לשקוע ומצאתי את עצמי מדדה מאחור ליד המפקד. המפקד הסתכל עלי ככה לידו שפוך לחלוטין ולא הראה צל של אכפתיות, ולא רק זה, תקשיבי לחוצפה שלו "אתה רואה את גל לפניך? קשה לו, לך תעזור לו"!!
הייתי בטוח שהוא לא מודע למה שקורה כאן. מה? גל מתקשה? ומה איתי?
נתתי לו מבט שכזה, בין עייפות לקרירות. זה בכלל לא הזיז לו "יאללה עוף קדימה, קח את גל קדימה עד למפקד שלפנים, ואתה צמוד אליו עד הסוף!". לא הייתה לי הרבה ברירה אז עשיתי. עד הסוף.
בסוף המסע ניגש אלי המפקד ושאל אותי "נו עמיחי, איך היה"? שקלתי שתי שניות ועניתי לו שלא רע בכלל. ואז הוא אמר לי משהו שאני לא אשכח "כשקשה, הרבה יותר קל אם הולכים ודוחפים מישהו אחר קדימה".

העיקרון ברור ועובד לא רק בצבא. אם קשה, והעלייה סוחטת ולא נגמרת, ואת יודעת שהמטען שאת צריכה לסחוב הוא הכי כבד… זה הזמן ללכת לעזור למישהו אחר.

2. להעסיק את המחשבות בדברים נעימים. לעסוק בהתנדבות, יצירה, קריאה, דברים שאת אוהבת- כך שהמחשבה תתעסק בהם ולא "תתמכרי לעצב".

3. זכרי שאין אנו יודעים מה מצפה לאדם לאחר המוות. האימרה היא "עולם שכולו טוב" ובהנחה ותפילה שידידתך הגיעה לגן עדן אנו מקווים שטוב לנשמתה שם ועל כך אנחנו מתפללים. כך שלאו דווקא שרע לה. לנו אמנם עצוב על כך שנאלצנו להפרד ממנה. אבל נתנחם במחשבה שלה יותר טוב עכשיו.

אני ממליצה לך לקרוא את הקישורים הבאים:
https://www.kipa.co.il/ask/show.asp?id=61471
https://www.kipa.co.il/ask/show.asp?id=81300
https://www.kipa.co.il/ask/show.asp?id=66899
https://www.kipa.co.il/ask/show.asp?id=41318

מאחלת לך חיים ארוכים, מלאי שמחה וסיפוק עצמי
ואת תמיד מוזמנת לפנות אלינו שוב.
שלומציון