שאלה
שלום לכם חברים מקשיבים
קודם כל אני רוצה לציין שמוזר לי מאוד שאני בכלל כותבת לכם.
שמעתי עליכם, קראתי כמה שאלות אבל אף פעם לא חשבתי שאני ארגיש כל כך נואשת (בלי לפגוע כמובן) עד כדי לכתוב לכם את השאלה הזו.
אבל אני מרגישה שזהו. הגעתי לתחנה האחרונה.
שלשום אחת משתי החברות הכי קרובות שלי שעוד נשארו רווקות התארסה.
אנחנו כבר לא ילדות, בסביבות ה26, והרגשתי שזה היה היום הכי מורכב בחיים שלי.
מצד אחד התפללתי בשבילה ובאמת ששמחתי, מה זאת אומרת, אפילו עם אחותי אין לי קשר כל כך טוב.
איפה לא הייתי בשבילה.
אבל מצד שני, גם הרגשתי עצובה. מאוד.
יכול להיות ששוב פעם הבת קול דילגה עליי? ומה עכשיו? אני אמורה להיכנס לתחרות סמויה עם החברה המשותפת הרווקה שלנו?
והכי שברה אותי הידיעה שפתאום אני מוצאת את עצמי מושחתת!
מפתחת מוגלה בעין הטובה שהייתה לי ומצירה אותה.
לא רק שאני צריכה להלחם בכל דייט מחדש ביאוש הזה, הקר, הרציונלי להחריד שמחריש לי כל תקווה:
"למה באמת נראה לך שהפעם זה יילך" אלא שאני גם מוצאת עצמי עסוקה בקנאה, לא רוצה לשאול בכלל איך הייתה הפגישה לחברה הרווקה שלי
לשותפה שלי לדירה שאני מכירה אותה כל כך הרבה זמן ותמיד אני מחזקת אותה, כי אני יודעת שאם היא תגיד שהולך לה דווקא יופי
אני אתבאס מזה!
היא הולכת להקים בית, לצאת מהמעגל הזה ואני במקום להתפלל שיילך לה, עסוקה בפחדים של עצמי, רק לא להשאר הרווקה האחרונה.
ואם כבר, אז התפילות שלי, לא יודעת מאיפה יש לי בכלל כוח אבל נדמה לי שאני מונעת עכשיו מהאדים האחרונים של מה שהיה פעם.
עוד יום עובר, שבת, חודש, מועדים וכלום.
אני מאמינה בקב"ה אבל לפעמים אני רק רוצה להניח את הראש על מישהו שיהיה שם בשבילי. חברות שלי קוראות לזה בעל.
ולא נראה לי שמישהו מבין אותי. החברות הנשואות באמת משתדלות, אבל אחרי הקפה ביחד, השדים חוזרים בחזרה ללבד שלי.
לאט לאט אני מרגישה איך שאני מאבדת את הקב"ה. את התפילה. כי באמת כמה אפשר.
פעם עוד הייתי בוכה, עכשיו כבר אין לי כל כך דמעות.
מה הוא רוצה ממני?
תשובה
שלום לך
אין מה לעשות, המכתב שלך רק מראה כמה שזה נכון והעולם באמת מתחלק לשניים:
אלו שעוד מדדים דרכם במערה, נושמים ערפל סמיך של פחד ויאוש בצורת המילים 'אם'. אם נתחתן בכלל. אם זה באמת ייגמר יום אחד
ואלו שכבר יצאו ממנה, וממרומי בית המקדש שלהם יודעים שלא היה כאן אף פעם מקום ל'אם' הזה אלא זו תמיד הייתה שאלה של 'מתי'.
התחושה שלך, של הצרות עין הזו שלא אפשרה לך לפרגן באמת לחברה שלך נובעת מהמקום הכי אמיתי וטבעי שיש בעולם:
הקב"ה הביא גם לך לא פחות מכל החברות הנשואות שלך ביחד, כוחות, כלים ולב של אמא.
את מסתכלת בעיניים כלות אחר חברות שלך, שרק לפני כמה שנים היו שותפות שלך לדחקות על ביינישי"ם מפחידים שלא היו קשורים לכלום, מלבד SMS בהול שהיא שלחה לך: 'פליז תבואי מהר. הפגישה הזו הזויה לגמרי!'
והנה, היא כבר מחבקת עולל קטן וחמוד, מלטפת פלומות שיער רכות, מעניקה לו אהבה, מחקה את הגרגורים שלו שנשמעים לך ובצדק כקולות מן השמיים ואת...
מרגישה חנוקה, עצורה, כבולה. יתומה.
כל כך רוצה לתת, לחבק בעצמך, להרגיש את הדופק של המלאך הקטן שמאחד בחותמו של השותף השלישי, קוב"ה את ברית הדמים בינך לבין האחד שלך
ובלב שלך, במקום הוראות של אמא צעירה לבעלה: 'אל תשכח לחמם את החלב' את רק שומעת קינה חרישית שלוחשת מהמקום הכואב ביותר שיש:
(תהלים ס"ח) 'אלהים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות'.
אסירה. זה מה שאת מרגישה שאת.
וכל דייט שנהפך לקשר מתהווה, סוף המערה, וועדת השיחרורים של הבית-דין של מעלה, אולי סוף סוף הם יקזזו לי שליש בעבור התנהגות טובה ובסוף ניגמר בעוד עיקול של המערה...רק זורק בך עוד שכבה של פסמיות. אבק מערות שחור שנופל ישר על העיניים ומדמיע אותם.
קשה לך לפרגן לחברה שלך?
ברור!!!
כאילו מה רצית? שלא תחושי רגש של עצב על זה שעוד חברה התחתנה ואת הולכת ל'היתקע' עם השותפה היחידה שעוד נשארה לך?
כי אם באמת היית מרגישה ככה, אז הייתי אומר לך שהמצב שלך די קשה.
קצת קשה לשדך למלאכית כזו מלאך. הרבה זמן לוקח לבנים לרדת מהעץ ולהיפך מקופים למענטשים. בני-אדם.
חלקם הופכים גם לביינישי"ם אמיתיים, תלמידי חכמים. אבל מלאכים? יש בשמיים. לא במאגר שיש לנו כאן...
אז לגבי העניין הזה, זה הכי טבעי שיש בעולם. העצבות הזו שלך. ברור, תמיד אנחנו צריכים להיות מודעים לזה, לדעת שזה מגיע ממקום לא טוב, ושאנחנו לא הולכים להשלים עם זה. להבין שאחד מהתוצאות הכי מפחידות של הרווקות מלבד הרווקות עצמה היא ההשלכות שלה.
ההתכנסות הפנימית הזו. אבל הדבר האחרון שאת צריכה מלבד להיות מודעת לזה ולראות איך את יכולה בכל זאת להוסיף עוד אחוזים לשמחה שלך בשבילה על פני הצרות עין, היא ביקורת הורסת לכך שאת מרגישה קצת עצב. שאת לא מלאך.
לגבי הדבר השני בעניין התפילה שלך והקב"ה שהולך לו לאיבוד.
וואלה. אין רווק או רווקה שלא שואלים לפחות פעם ביום את השאלה הזו:
'תגיד לי אלוקים, באמת במחילה ועם כל הכבוד. אבל מה ניסגר איתך?'
לא באמת, עזוב אותך מכל המשפטים המזה יפים ששמענו באמונה, הדרשות החזקות, הרב שמנסה לחזק, אבל אין גבול?
כאילו מה, אם לא מתאים לך שנישאר דתיים פשוט תגיד אתה יודע. אולי הבת-קול שהייתה אמורה למצוא לנו את השידוך פשוט תכריז:
'יודעים מה, בגלל שקצת הסתבך לנו פה, בשמיים, אז לכו על איזה טראק בהודו, אולי שם תכירו את מישהו, תזרמו'.
ואז אנחנו עוצרים רגע, שותקים. נבוכים. ופשוט נותנים ללב לשפוך:
למה באמת שלא נוריד קצת הילוך. נצטרף לטרנד המוכר. נעגל פינות. כולם עושים את זה לא?
כמה אפשר כבר להחזיק. לסבול. אז נשחרר קצת עם השמירת נגיעה הזו.
עבודת ה' לעניים. ואף אחד לא יוכל להגיד לנו מילה! קודם תהיה אתה במצב שלנו אחר כך תדבר!
וזה שהשאלה שלך מגיע כמה ימים אחרי יום השואה והגבורה, מראה כמה באמת אין מקרה בדברים האלו.
כי אם עכשיו אני אשאל אותך באמת, כמה את מחזיקה מעצמך, והאם את חושבת שאת באמת משהו מיוחד, יהלום שבשמיים שורפים עכשיו ת'ראש להתאים לה מישהו באמת באמת מיוחד! כזה שהיא תבין שהיה שווה לחכות בשבילו, בטח תחשבי:
'בחיי שאין לי שמץ על מה אתה מדבר. בסך הכול אני עוד רווקה שמתקרבת לעשור השלישי שלה ורק מחכה לישועה'.
אבל אם תנסי להיזכר רגע בכל הסיפורים על הדור ההוא, של הסבתות שלנו, שלמרות שאיבדו משפחות שלמות, חיים, עולמות,
עדיין האמינו ועבדו את הקב"ה עם השאריות החרוכות של מה שהיה פעם פתיל חיים שרוף, תביני שגם לך, עם כל הענווה, יש בחינה כזו, של קידוש ה' ברמות הכי גבוהות ומיוחדות שיש.
המקרה שלך ושל עוד רבים כמותך רק מדגיש עד כמה נכונה האימרה:
"קשה למות על קידוש ה', עוד יותר קשה לחיות על קידוש ה'"
כי גם את לא מרגישה שאת לא חייבת כלום לקב"ה. ממש כמוהם.
ואת, וכל מי שעדיין נאחז בציפורניים בשביל לא ליפול, מקדש את ה' בדיוק מאותו המקום.
תחשבי על זה, כמה אנשים יש לקב"ה שיכולים לתת לו, באמת.
"ועתה ישראל, מה ה' אלוקיך שואל מעמך"
הקב"ה אומר לך:
אני יודע שבדור הזה, האחרון, שגם התנאים אמרו עליו: "ייתא ולא אחמינה", כי גם הם פחדו לעמוד בזוועה הרוחנית שהולכת להיות כאן, באמת שקשה לבוא אלייך בתביעה!
כי יש לך אלף ואחד סיבות לקחת את הדברים שלך, להחתים כרטיס ב'ביצה' ולהתחיל לגלות איך שאת פתאום מוקפת בידידונים נחמדים כאלו, שיהיו שם בשביל לשחנ"ש איתך ויסבירו לך בנימה הגותית ומזה חכמה, למה אפשר קצת להתגמש, ואם הוא בדיוק יסתכל עלייך בעיניים, בכלל תרגישי איך שבא לך לעוף...
מבקש ממך הקב"ה, מלך העולם ומזווג הזיווגים:
'אני יודע שכבר הפסקת להאמין בזה. אבל אני באמת עובד עכשיו על הנסיך שלך! רק מה...
תשאילי לי את השמחה שלך! לא רוצה ממך כלום! רק שתסמכי עליי!
שבאמת תאמיני שהמערה הזו הולכת בצורת 'מתי' והיא תסתיים בלי שתביני איך אפילו, והיא לא הולכת בצורת מבוך סתמי של 'אם תתחתני בכלל'.'
ישועת ה' כהרף עין!' גם את יודעת איך הדברים האלו קורים מהמקום הכי פחות צפוי שיש.
ואת...לא יודעת מה לעשות.
מצד אחד את סומכת על הקב"ה. כי אם לא תסמכי עליו אז על מי כן תסמכי?
אבל מצד שני, את כבר כל כך הרבה שנים מחכה שאת פשוט לא יכולה כבר...
ודווקא בגלל שזה כל כך קשה ואף אחד מבחוץ לא הולך להבין עד כמה,
דווקא בגלל זה, זה הופך את הקשר שלך עם הקב"ה לדבר הכי מיוחד שיש!
תחשבי על משהו כמו, טירונות, או לשכב במארב בתוך הבוץ עם הקב"ה!
את יכולה להסתכל על זמן הרווקות שלך בתור זמן מבוזבז שמרקיב את האישיות שלך
ואת יכולה להסתכל על זה בתור ייחוד ארוך וסגור עם הקב"ה, שרק מבקש שכמו אמא שלוקחת את הבת הקטנה שלה לרופא לחיסון, מסתכלת עליה במבט שקט שאומר:
'אני יודעת שכואב לך ואת לא מבינה איך אמא שלך תופסת אותך בכוח כדי שלא תברחי, אבל את חייבת לסמוך עליי שזה לטובתך!'
ואחר כך, אי"ה כשתצאי מהמערה הזו ותצטרכי אותו מתי שהרופא יבוא אלייך ואל בעלך בפנים קפואות ויגיד לך:
'שיכול להיות שיש בבדיקות האולטרסאונד של העובר שלכם כמה בעיות' והדם שלך יעמוד מלכת והלב יקפא, תוכלי ללחוש לו:
'באמת שאין לי מה לבוא ולבקש לפניך ריבונו של עולם. אבל אתה זוכר את התקופה ההיא, שהלכתי במערה והייתי איתך ביחד בבוץ הרווקות ולמרות הכול הבאתי לך את השמחה שלי, למרות שרק אתה ידעת כמה שזה היה קשה לי...אז בזכות השנים האלו ביחד, שלי ושלך, תעשה שהילד יהי'ה בריא'.
ואז תביני "שהבחנוני נא בזאת" אמנם מתייחס לעניין המעשר כספים והעושר, אבל גם בדברים האחרים, עוד לא היה אחד שהלך עם הקב"ה והפסיד!
בקבלת שבת אמרנו: "להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות".
נכון שהבוקר מגיע קודם, אבל לפעמים, בשביל להעריך את 'בבוקר חסדך', אנחנו חייבים לעבור על פני ה'אמונתך בלילות'.
תתחני אי"ה ותדעי להעריך כל רגע, וממילא גם ה'טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון' שלך, יגיע ממקום אחר.
פנימי יותר. כואב יותר. אמיתי יותר.
בשורות טובות ורק בשמחות!
חברים מקשיבים.