שאלה
שלום רב!
אני בת 17 ומדריכה בבני עקיבא,
שאלתי היא>
אני בנאדם תוסס מטבעו, אני חיבת כל הזמן לרוץ לשחק לחייך {גם כשלא באמת כ"כ טוב לי בחיים אני מקרינה כלפי חוץ כאילו הכל טוב ויפה ומחייכת ללא הפסקה..} אני ממש קופצנית וחייבת שכל הזמן יהיה שמח.. לפני בערך שנה חברה שלי באה אליי ואמרה לי שזה מושך בנים, אמרתי לה שזה לא יכול להיות כי זה הטבע שלי, ומה היא רוצה שאני לא יחייך?!? שאני לא ישמח ליד בנים?! ואז לפני בערך חצי שנה {לא מדוייק} הסתבר שאחד מהבנים בסניף "דלוק עליי" שזה משהו שאני ממש מנסה להימנע ממנו לפחות בגיל הזה... הוא רשם לי את זהה בהודעה ורוב ההודעה היתה מבוססת על השמחה שלי, הוא רשם שאיפה שאני נמצאת תמיד כיף ותמיד כוולם מחייכים ובזה הוא מאוהב...
השאלה שלי היא- האם אני צריכה להיות פחות "משוגעת" ליד בנים כי זה מושך אותם?! ובעצם כתוצאה מזה לא להיות אני?! תודה רבה רבה ושבת שלום!
תשובה
שלום וטוב.
אינני חושב שהבעיה בהתנהגות שאת מתארת היא הימצאותך ליד בנים. בעיניי, המשפט הבעייתי בדבריך הוא שאת חייבת להקרין כלפי חוץ קופצנות ועליזות מעושה גם כשמבפנים לא טוב לך. אם כך, אין זה נכון שאת רוצה להמשיך בהתנהגות הזו מפני ש"זו אני". שהרי "אני" האמיתית מרגישה לפעמים עצוב, ובכל זאת מכריחה את עצמה להעמיד פנים צוהלות.
חשוב לא להתמכר לדימוי החברתי שלך כבחורה שמחה וקופצנית. מותר לך להביע את רגשותייך האמיתיים, וכשאת עצובה להביע עצב וכו'. יש מחיר נפשי להעמדת פנים מתמשכת, ולא טוב להמשיך בה, גם אם זה מוצא חן בעיני הסביבה.
מעבר לזה, אינני חושב שאת צריכה להעמיד פנים עצובות כדי להרתיע בנים. אך חלק מהבגרות הוא לגלות לעתים איפוק, וגם לא לפחד להביע עצב או רגשות כאובים אחרים כאשר זה מה שאת מרגישה בפנים.