''ותחשב לו לצדקה''

שלום רב!

השאלה שהצגת מקשרת בין שני פסוקים. אפרט על כל פסוק בנפרד ולאחר מכן ננסה לבחון את הדברים בהתאם לכך.

א. "והאמִן בַּה' ויחְשְּבֶה לו צדקה" בראשית ט"ו, ו'

הפרק עצמו בספר בראשית עוסק ב"ברית בין הבתרים" – אמנה הקושרת בין הקב"ה לאברהם וצאצאיו.

לגבי הפסוק עצמו, נחלקו המפרשים כיצד יש להסבירו:
רש"י הסביר את הפסוק כפשוטו. הקב"ה החשיב את האמונה של אברהם בו כזכות וכצדקה. הוא מקשר זאת לכך שאברהם לא נזקק לאיזשהו מופת מאת ה' כדי להאמין בו – בניגוד להבטחה על ירושת הארץ שבה אברהם פונה אל ה' ושואל: "...במה אדע כי אירשנה?". דברים מעין אלה, העלו רד"ק וה"ספורנו".
הרמב"ן מביא הסבר אחר לפסוק על פיו, אברהם האמין בה' וחשב כי מצד צדקו של הקב"ה יינתן לו זרע. נקודה דומה לזו שמעלה הרמב"ן, ניתן למצוא בדברי ה"חזקוני" האומר שאברהם חשב שאין הקב"ה נותן לו בזכותו זרע אלא צדקה הוא עושה לו.

ניתן להבחין, שישנה מחלוקת בין המפרשים סביב השאלה מי חשב למי צדקה: אברהם לה' או ה' לאברהם.

ב. "ותֵחָשֶב לו לצדקה לדר ודר עד עולם" תהילים ק"ו, ל"א

פרק התהילים עצמו מביא מספר מאורעות היסטוריים בחיי עם ישראל. אחד מהם הוא מעשי הזנות של עם ישראל עם בנות מואב והעבודה הזרה שקיימו בו בעת. מעשים אלו מצד בני ישראל, הובילו למגפה שהחלה להכות בישראל וגבתה ממנו אלפים. מגפה שנעצרה בידי פנחס שהרג את זמרי – אחד הזונים מבני ישראל, ובכך נעצרה המגפה. התיאור המלא לכל הסיפור מופיע בספר במדבר, פרק כ"ה.

הפסוק עצמו מזכיר את מעשה פנחס. מעשה שנחשב לו לצדקה. מידת הקנאות שלו היא זו שהניעה אותו למעשהו ובכך נעצרה המגפה.

ראינו, אפוא, שאפשר לקשר בין אברהם לפנחס בהנחה שבמקרה של אברהם, הקב"ה הוא זה שהחשיב את מעשהו לצדקה:
ראינו, על פי הפירוש לפסוקים, שהקב"ה החשיב את מעשיהם לצדקה מסיבות ונסיבות שונות. צדקה נאמרת בשניהם ואפשר ויש רמז של המשורר בתהילים שהברית עם פנחס נאמנה כברית בין הבתרים - שנעשתה עם אברהם. פירוש זה הובא בספר דעת מקרא על תהילים.

בברכה, עדי
צוות ישיבת הר-עציון