שאלה
לרב אליהו שלום וברכה.
למען האמת זו יותר תגובה ולא שאלה כך שאין הרב חייב לענות עליה אלא אם כן הוא רוצה. את אתר כיפה גיליתי לא מזמן.וכמובן גיליתי שיש לי שותפים לבעייתי, שהיא אבדן האמונה וקיום מצוות חלקי וחיצוני בלבד.
אני נשואה כבר עשרים שנה ואם לששה ילדים. בעלי תלמיד חכם ירא שמים אמיתי מקפיד מאד במצוות. כשנישאתי הייתי גם אני כזאת (אמנם לא תלמיד חכם וגם לא תלמידה חכמה) אך מסיבות שונות ובהדרגה אבדתי את אמונתי.
עשיתי נסיונות רבים ושונים "לחזור בתשובה" אך זה לא הלך. כמובן כמו אצל רבים זה לא שאני ממש לא מאמינה באלוקים או רוצה להיות חילונית.
אבל יש לי פקפוקים רבים בנושאים שונים שלא אפרטם כאן ולאחר כל השנים והנסיונות אין לי כבר כל רצון להתמודד עם הדברים.
האמונה אינה בתוך לבי ובמיוחד אצל אשה כאשר אין רגש קשה מאד לקיים את הדברים.
מה שרציתי להגיד הוא שבמידה רבה מה ששבר אותי הוא דווקא זה שהקפדתי מאד במצוות וקבלתי על עצמי חומרות שונות ופשוט נחנקתי מזה.
אני רואה בסביבתי הקרובה (ישוב ביש"ע)
אנשים רבים שהרבה פחות מקפידים ממני במצוות אך חיים בשלום עם אמונתם ודתם.
יש לי גם אח כזה, "מפדלניק" שתמיד לא הבנתי איך אפשר מצד אחד להאמין ומצד שני לזלזל במצוות ולקיים אותם באופן חלקי. אבל המציאות הוכיחה שבעוד הוא נשאר דבק בדרכו, אני נטשתי את אמונתי וכעת רוצה לבעוט בכל המצוות ומקיימת אותן רק באופן חלקי רק כדי לשמור על המסגרת המשפחתית שלי שעליה אינני מוכנה לוותר.
אני חושבת, ואני יודעת שזו דעה שרב יתקשה לקבל אותה, שיש מצבים שכדאי להדריך אנשים להרפות קצת בקיום המצוות, כדי לתת מרווח נשימה וכדי למנוע בעיטה מוחלטת.
זה בעצם מה שאני עושה בימים אלו ורק זה מאפשר לי לשרוד. לפעמים זה באופן זמני ובמקרה שלי נראה לי שזה יהיה באופן קבוע.
לא כל אדם מסוגל לחיות כל חייו במתח רוחני גבוה ובמערכת כללים נוקשה וסוגרת. ולפי דעתי אם האלטרנטיבה היא נטישה מוחלטת עדיף להגיע לפשרות.
אהבתם? עוד תכנים בלעדיים באפליקציה של כיפה. הורידו עכשיו
תשובה
שלום
תחילה ברצוני לומר שיש לי אמפתיה רבה לדברייך, וניתן לחוש שהם יוצאים מלב כואב. גם אני כמותך מרגיש "כעס" על ה"חומרות" שלקחת על עצמך בעבר שהביאו אותך, לדבריך, למצבך כיום.
לעצם הענין, איני סבור ש"פשרה" וויתור על מעשי המצוות – ביכולתה להעלות ארוכה אמיתית לבעייתך. שהרי הבעיה שלך, אם הבנתי נכון, אינה דווקא עם מצווה זו או אחרת, גם אם את אינך שלמה עם כל התרי"ג, אלא עם התמונה בכללותה. וממילא, גם אם היום שחרור הרסן במעט יכןל לתת לך עוד קצת אויר - מחר תחושי שוב באותו מחנק.
הפיתרון יוכל לבוא רק ממקום שלם יותר, כולל יותר ואמיתי לגמרי.
העובדה שאחיך אינו שואל שאלות, ונותר דבק באורח חייו ה"מפדלניק" (כהגדרתך, לא שאני מבין מדוע בחרת דווקא בכינוי זה), אינו אומר שדרכו נכונה יותר משלך, אלא שאולי טוב לו היכן שהוא, ואין לו כל צורך לשנות אותה.
אני סבור שאת צריכה לנסות למצוא דיאגנוזה מדויקת של מה שקורה לך בפנים, ולנסות להבין מהיכן הכל התחיל. מה באמת הפריע לך עם אורח החיים שהאמנת בו באמת עד לא מכבר. לאחר מכן תוכלי לכתוב לי שוב, וננסה להתקדם הלאה.
העובדה שקיבלת עלייך כ"כ הרבה חומרות, ובשלב מסוים פשוט נחנקת מהן - היא אולי פתח לפיתרון. יש תועלת בחומרות רק כאשר האדם המקבל אותם שלם באמת עם זאת. אך אם הן חונקות אותו, כפי שקרה לך, בהחלט רצוי לוותר עליהן.
וכיון שלדבריך את "לא תלמיד חכם וגם לא תלמידה חכמה" אולי היא בעוכריך. ובודאי כשרואים את השילוב של נתון זה עם הנתון של החומרות אפשר להיות חכמים גדולים "אחרי מעשה" ואולי היה אפשר לראות את התהליך מראש גם לפני מעשה.
איני יודע אם זה מה שיעזור לך היום (מה עוד שמן הסתם את כבר לא כ"כ מחמירה כמו בעבר), אבל זה בהחלט פתח לחשיבה מחודשת על התגלגלות הענינים עד הלום.
אני שמח שאת לא חיה בסביבה "מלחיצה רוחנית" אלא ביש"ע . סביבה מלחיצה אינה סביבה טובה. הרבה אנשים ובודאי מסוגך זקוקים לסביבה פחות מלחיצה, פחות הומוגנית ויותר פתוחה כדי לפרוח.
לא כתבת לי איך בעלך מקבל את המצב, אך נדמה לי שאת תזדקקי להרבה תמיכה, סובלנות וחיזוקים ממנו בתקופת הבירור שלך. אני מסכים איתך שיש לעשות הכל כדי שלא לפגוע בשלמות התא המשפחתי הרחב שלכם, ולשם זאת גם את וגם בעלך תצטרכו הרבה סובלנות ןהקשבה הדדית.
אם היית היום בחורה צעירה, הייתי מציע לך ללכת לשנה מדרשה. שם נוגעים בצורה הכי אמיתית בכל השאלות שהעלית, מדברים עליהם בפתיחות הכי גדולה, לומדים עליהם את העומק של העומק שמביא חיים שלימים בהכרה ובמעשה.
רגע,,,,
אף פעם לא מאוחר. אולי ללמוד במדרשה זה לא מתאים לך במחינת גיל וחברה - אבל ללמוד ברצינות ובעומק "כמו במדרשה" זה בטח מתאים לך. קחי לך שנה של מדרשה.
החיים עוד לפניך!!
אשמח להמשיך לשמור אתך על קשר.
בתקוה להצלחה