ה' - למה עשית את זה?

שלום רב, קודם כל תרשי לי לחלוק עלייך נחרצות על המשפט "אני יודעת שזה לא בסדר לשאול". מה פתאום. לא רק שזה בסדר לשאול, אלא חובה לשאול, חובה עלינו לברר ולהבין, שאלות באמונה זה הדרך שלנו להתקדם באמונה בקב"ה. תמשיכי לשאול עוד הרבה שאלות, ילד קטן לא שואל שאלות באמונה, הוא מאמין, כשאדם מתבגר הוא מתחיל לשאול שאלות -למה? כי הוא צריך להעמיק את התפיסות שלו באמונה - השאלה מראה שהוא כבר אדם עם יותר עומק שרוצה גם לפגוש את העומק הזה בעבודת ה´ וביחסו לקב"ה.
אפשר לראות שהשאלה שלך באה ממקום מאוד אמיתי וכואב, זו שאלה חיובית אמיתית. האדם נמצא בין הפטיש לסדן.. בין העובדה שהוא אוהב את ה´ ומאמין שה´ אוהב אותו , ומצד שני חש את הכאב העצום שבמציאות ולא מבין כיצד זה יתכן. צריך כמובן לגשת לשאלה כזו לא בצורה של הטרסה של "ה´ למה אתה עושה את זה" = אני שונא אותך אלא באמת לרצות להבין, "ה´ אני אוהב אותך אז למה זה קורה?". עצם העובדה ששאלת את השאלה מראה שאת מהסוג השני - באמת רוצה להבין.
צריך להאיר פה כמה נקודות שלמען האמת הן שונות אחת מהשניה אבל כולם מתייחסות לאותה בעיה - אלו שני צדדים של אותה מטבע.
1. הנקודה הראשונה החשובה ביותר איננה באמת מתייחסת לבעיה הספציפית הזו אלא זו גישה שלמה בעבודת ה´ וקשורה לכל מצוקה - מידת הביטחון. מדת הביטחון פירושה - כל מה שה´ עושה אפילו מה שאינני מבין - זה לטובה. לטובה פירושו - לא שהגירוש בעצמו טוב אלא שזה קורה כדי שבסוף יצא מזה טוב. זה תהליך , זה נצרך בשביל לרומם את עם ישראל, זוהי ירידה לצורך עליה. הדוגמה הטובה ביותר לכך היא - ילד שאבא שלו לוקח אותו לרופא והילד צריך לעבור ניתוח. הילד איננו מבין למה אבא שלו עושה כזה דבר רע - הרי הוא אוהב אותו? הוא לא מבין שיש פה תהליך שבעצם הילד מתרפא - זה אומנם כואב אבל זה לטובתו, בואי נרחיב את המשל:
הרופא אומר לילד שאם הוא ייקח כדורים במשך החודש הקרוב הוא לא יצטרך לעבור את הניתוח. הילד השתדל ולקח כל כך יפה... אבל זה לא הספיק - צריך לעבור את הניתוח. אבל למה? כל כך השתדלתי. והאבא כל כך קר כאילו לא אכפת לו הוא לוקח את הילד לבית החולים והילד עובר את הניתוח. אנחנו יודעים שזה הכל לטובת הילד אבל הילד שכרגע כואב לו - הוא לא מרגיש את זה הוא חושב שזה הכל רע.
גם אנחנו איננו רואים את כל מה שה´ עושה - יש פה איזשהו מהלך ארוך שאם היינו רואים אותו - היינו מבינים מיד, אבל איננו מבינים, למרות שהשתדלנו -כנראה זה נצרך, זה נכון. [כמו שהילד יתעורר מהניתוח והדבר הראשון שהוא יגיד זה "איפה אבא"? - הוא לא מבין אבל הוא עדיין יודע שאבא אוהב אותו, הוא עדיין יודע שאפשר לסמוך עליו. הוא לא מבין למה אבא עשה את זה אבל הוא יודע שאבא אוהב אותו וכנראה יש סיבה]
יותר מזה אני יגיד - כשהילד בניתוח גם האבא בוכה, קשה לו, הוא לא שמח שהילד עובר ניתוח - הוא רוצה ילד בריא לגמרי.. הוא גם כן בוכה. המדרש אומר "במסתרים תבכה נפשי מפני גווה" - מקום יש לו לקב"ה ומסתרים שמו ובו הוא בוכה על גאוותם של ישראל שנטלה מהם ונתנה לאומות העולם" גם הקב"ה כביכול בוכה על מה שקרה, גם לו קשה כביכול אבל הוא עושה את זה רק כי יש סיבה שהיא בסופו של דבר לטובה, אנחנו צריכים להבין בבירור שבעומק עומקים - ההתנתקות היא מקצרת לנו את הדרך לגאולה ולא מאריכה את הדרך - אבל איך זה קורה זה נסתר מעינינו.
2. הנקודה השנייה והחשובה גם כן היא לדעת ששום דבר שעשינו לא היה לריק - כל פעולה , כל השתדלות, כל תפילה, כל מסירות נפש, להכל יש השפעה. לא תמיד אנחנו רואים את ההשפעה הזו, לא תמיד אנחנו מבינים כיצד זה עוזר, אבל הכל עוזר. דבר ראשון איננו יודעים כיצד הדברים היו ללא התפילות וההשתדלות, אבל יותר מכך הכל משפיע לעתיד הכל נרשם. כל אהבה לשלמות הארץ שהופגנה מקרבת את עם ישראל לארצו, כל תפלה שהתחננו לה´ מקדמת אותנו למטרה. קודם כל זה קידם אותנו - אישית. אנחנו התקדמנו מזה, אנחנו התרוממנו מזה, אנחנו התחזקנו, אבל חוץ מזה הכל גם משפיע כלפי מעלה , הכל מקדם את עם ישראל לייעודו. וכמו שאדם עושה עבירה הוא לא רואה ישר את התוצאה שזה גרם בעולם, גם לא תמיד כל דבר טוב שאדם עושה הוא רואה כמה זה השפיע וכמה זה שינה, ואני מבטיח לך - [זה שינה המון - יותר ממה שאת מדמיינת].
3. הנקודה השלישית היא איננה תירוץ או סיבה להבין מה שקרה אבל היא קצת בשביל לפתוח את העיניים ולקבל =פרופורציות.
צריך לזכור שעם ישראל איננו רק אנחנו. ה400,000 (נניח) של הציבור הדתי לאומי. עם ישראל זה כל עם ישראל. כל הששה מליון שחיים בארץ (וגם בחו"ל אבל זו קצת סוגיה מורכבת כי היהודים שחיים בארץ יש להם יותר השפעה). עלינו לזכור - זה לא רק אנחנו. לקב"ה איכפת גם מהם , הם רוב עם ישראל. עם ישראל זה כולנו, זה גם החילונים וגם הדתיים.
נכון שהיו בתפילה בכותל מאה אלף איש, מאה אלף איש שהתפללו שלא תהיה התנתקות. אבל היו חמישה מליון שבכלל לא היה אכפת להם. אולי היה אכפת קצת - בערך כמו מי יזכה בכוכב נולד (אולי פחות). חמישה מליון איש לא התפללו שלא תהיה התנתקות. ז"א ל "עם ישראל" לא כל כך היה אכפת שתהיה התנתקות, וחלקו אף רצה בכך, הקב"ה גם שומע את זה. אינני אומר חס וחלילה שבגלל זה לא היה סיכוי לבטל את ההתנתקות ברור שגם מיעוט הצדיקים מאוד משנה לטובה, וברור שתפילותינו יכלו לעזור (ויש פה עוד כל מיני חשבונות שקצת קשה לי להיכנס). אבל צריך לתפוס את הדברים בפרופורציות. כשהיינו בכותל בתפילה או בכפר מימון הרגשנו כאילו כולם פה, כולם איתנו. אבל זה כי אנחנו היינו שם, מי שהיה בחוץ כלל לא הרגיש כך, רוב עם ישראל לא היה בכפר מימון.
אולי אני אומר משהו קצת יותר חריף. יכול להיות כביכול שהקב"ה שמע את התפילה והחליט לא להחזיר את גוש קטיף, אבל הנהגת עם ישראל רצתה להחזיר, ועם ישראל לא התנגד. אנחנו (כי אנחנו שייכים לכל עם ישראל) רצינו להחזיר. הקב"ה מצידו עשה הרבה - נתן לנו ארץ , צבא - אם אנחנו רוצים לכבוש את הגוש אפשר לכבוש אותו אפילו עכשיו - אלא שאנחנו לא רוצים. כמובן שזו רק מטפורה- אם ה´ היה רוצה לבטל ברור שלא היתה לא בעיה אלא אני רוצה להראות שלא צריך להשליך הכל על ה´- אלא זה מתחיל אצלינו, קל מאוד להרים עיניים ולשאול את ה´ - למה עשית את זה? אבל מי שמסתכל היום לדעתי על עם ישראל - על כל עם ישראל, יש לו כבר [חצי] תשובה.
שוב חשוב לי להדגיש- זה לא שאני אומר שההשתדלות לא יכלה לבטל את ההתנתקות , כי יש ערך גדול למיעוט הצדיקים. אבל מה שאני אומר בא כן לומר לנו אולי מה הבעיה שלנו כיום הכי גדולה ומה שורש ההתנתקות אותו אנחנו חייבים לתקן - [התנתקות עם ישראל מהמסורת ומהשורשים], ההתנתקות מתורה, ההתנתקות ממצוות ועבודת ה´. וזה לדעתי גם עיקר שורש התיקון והמטרה שאנחנו צריכים לפנות אליה, עלינו לחבר את עם ישראל לשורשים. בנקודה הזו צריך עוד להרחיב הרבה אבל העיקרון מובן
[לסיכום:]
כל שלושת הנקודות הם נכונות. זה לא שאו זה או זה . צריך להסתכל על הכל ולקבל תמונה שלמה:
כל מה שה´ עושה לטובה, וכל מה שאנחנו עשינו משפיע ואיננו לריק. וחוץ מזה צריך לזכור שיש עדיין אנשים בעם ישראל שאינם איתנו ועם הקב"ה - וזה צריך לשנות.
אני אשמח לקבל ממך תגובה על התשובה, ואם יש שאלות אשמח לענות..
אבי,
aviwolfson@walla.com