התרחקתי מהדת ואני מרגישה רע!

שלום לשואלת.
את יודעת, לפני שאני עונה לשאלה כמו שלך, אני לוקח נשימה עמוקה, עוצר לרגע, ומנסה להזדהות איתך, להבין מה עבר עלייך ועובר עלייך. זה באמת לא דבר פשוט.
בעיקר אני מנסה להבין מה הדבר שגרם לך לזוז מן הדרך בה חונכת וגדלת, ואני חושב שיש לי איזה כיוון.
אני רוצה רק להקדים: חשוב לי לעזור לך, כי אני רואה שאת באמת רוצה למצוא את דרכך, אבל אני עונה רק לפני מה שאני רואה מהמכתב. אם אני לא מדייק, או אם את רוצה לשאול עוד, וכל דבר דומה – את יכולה לכתוב לי אל הכתובת המופיעה למטה.
את נמצאת בתחילת הגיל של גיבוש הזהות שלך. כאשר אדם מגבש את הזהות שלו, הוא אוסף את כל מה שהוא עבר: הילדות שלו, החינוך שלו, מה שהוא ספג מהבית, מהחברים ומההורים – ומתחיל לסנן: זה חשוב, זה לא חשוב. זה מתאים לי, זה לא מתאים לי. זה נכון, זה לא נכון, ועוד ועוד. התהליך הזה הוא לא תהליך מודע, אבל הוא עובר על כל אחד.
עד עכשיו רוב מה שעשית היה בלי בחירה אמיתית. עשית כך כי כך גדלת, כי כך אמרו לך, כי כך כולם עושים, עכשיו את רוצה לעשות מה שאת בוחרת, מה שטוב לך. בשביל זה הנפש שלך מגבשת לעצמה את כל החווית שעברת ושאת עוברת, ומחליטה בעצם: איזו דרך חיים היא הנכונה, איזו דרך חיים היא הנעימה יותר, המתאימה לי יותר?
אני משער שהפאזל שהנפש שלך הרכיבה היה כזה:
חוויה ראשונה: המשפחה שלי, והסביבה בה גדלתי לא הצליחו לשדר לי שבשבילם התורה והמצוות הם דבר חשוב באמת. כמובן – כולם שמרו שבת ואכלו כשר, אבל הקריירה והמשכנתא והסדרות בטלוויזיה העסיקו אותם יותר. מסקנה ראשונה – הדת היא לא הדבר החשוב בחיים.
חוויה שנייה: האולפנא בה למדתי הצליחה לשדר לי חזק מאוד, שהדת היא משהו שכופים עליי. לא משהו שאני רוצה ואוהבת, אלא משהו שאני חייבת לעשות כי ככה אומרים לי. מסקנה שנייה: הדת היא דבר לא כיף, היא דבר שכופה את עצמו עליי.
חוויה שלישית: העולם בו אני גדלה ומתבגרת משדר לי בלי הפסקה כמה הנאות וכמה כיף הוא יכול לתת לי. זה ממש מושך ונעים, אבל הדת תמיד הורסת ברגע האחרון: אסור לגעת בבנים, אסור לדבר בפלאפון בשבת, אסור ללכת לא צנוע או ללכת לבריכה מעורבת. ואם אני מצרפת לזה את החוויה הראשונה – המסקנה השלישית היא: הדת הורסת לי את הכיף מהחיים, והיא באמת לא מספיק חשובה כדי שתהיה לה הזכות לעשות את זה.
עד כאן מה שהביא אותך למצב בו את נמצאת היום. אבל הדרך הזאת של גיבוש הזהות היא לא חלקה. הנפש הולכת לכיוונים שונים עד שהיא מוצאת את עצמה, וקורה הרבה שהיא הולכת בכיוון אחד, ומתחרטת, ורואה שזה לא זה, ועוצרת ושואלת את עצמה: אז מה כן?
אני רוצה להגיד לך דבר חשוב: מה שאת עוברת הוא תופעה טבעית של הדור שלנו, שלפעמים אני קורא לו "דור הפרסומות". גם אם הרצון הפנימי שלנו טוב, כמו שאני חושב שהרצון שלך הוא טוב, העולם דואג לשדר לנו כל הזמן שלא זה הדבר החשוב והעיקרי, והפיתויים וההנאות שהוא מציע לנו הם כל כך זמינים וכל כך חזקים, שבדרך כלל אין לנו את הכלים והכוחות להתמודד איתם ואנחנו נכנעים ומתפתים.
לכן זה ממש נפלא, שכשהנפש שלך שואלת אותך: "אז מה כן?" היא חוזרת להימשך אל ה´, אל התורה והמצוות. כנראה בכל זאת משהו חזק הצליח לחדור אל תוככי הנפש שלך. את צריכה לשמוח במצב שלך – כמובן הוא לא מושלם, אבל עצם הרצון לחזור, והקושי שלך עם המצב הקיים הם סיבה טובה מאוד לשמוח על כך שאת בכיוון הנכון.
עכשיו – שאלת השאלות: מה עושים?
קודם כל – מתפללים. אל תיבהלי! אני לא מתכוון לתפילה מהסידור, אני מתכוון לתפילה אישית שלך, במילים שלך, ישר מהלב. זכינו זכות גדולה, והאלוקים שלנו "מלוא כל הארץ כבודו". הוא נמצא ושומע ומקשיב בכל מקום "שומע קול תפילת עמו ישראל ברחמים". יש תורה יפה של רבי נחמן מברסלב: יש פסוק "אִם אֱסַּק (אעלה אל ה) שָׁמַיִם – שָׁם אַתָּה, וְאֲצִּיעַ (ארד ל) שְׁאוֹל – הִינֶּךָּ". רבי נחמן כותב שאם אדם עולה לשמים, כלומר שטוב לו, והוא הולך בדרכי ה´, אז "שם אתה" – ה´ הוא "שם" – רחוק. אבל אם אדם יורד לשאול, כלומר שלא טוב לו, והוא רחוק מה´ במעשיו ובמחשבתו – אז "הינך", כלומר – אז ה´ קרוב אליו באמת. גם אני זכיתי – בתקופות של התלבטות וסלילת דרך לחיים, להתפלל אל ה´, ולהרגיש ממש איך הוא איתי, ומדריך אותי ועוזר לי ומאיר לי פניו. זו הרגשה נפלאה מאין כמוה.
תתפללי אליו, תבקשי ממנו שיעזור לך להתגבר על פיתויים, ללכת בדרכים שאת באמת רוצה, להתחבר לחברים טובים, להתקרב אליו. זה היסוד של הכל משתי סיבות: האחת – ה´ באמת יכול לעזור, רוצה לעזור "קרוב ה´ לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת". השנייה – אין כמו תפילה לעורר את הרצון האמיתי, הפנימי. לברר ולהוכיח לעצמך שאת באמת רוצה להיות טובה יותר, להיות קרובה לה´.
כתבתי לך קודם שאת עוברת לשלב בו את בוחרת את דרכך. כדי לבחור דרך חייבים להיות מחוברים למה שעומד מאחוריה. כדי ללכת בדרך של התורה, חייבים "לשמור על קשר" עם ה´, לזכור אותו ולהתפלל אליו (מהלב, לא מהסידור). בלי זה התורה והמצוות באמת הופכים ליבשים ומתפוררים מהר מאוד (אפשר להאריך בזה הרבה, אבל כבר כתבתי המון).
תנסי לחפש לך חברה של נערים בגילך, שהולכים בדרך הטובה. שם תוכלי לראות את האור והיופי בדרך הזו, ולא את הכפייה והרוע. בכל גיל, ובעיקר בגיל שלך – החברה מאוד משפיעה על האדם (וזו גם הסיבה שבבית הספר החדש הידרדרת, אפילו שחשבת שיקרה ההפך), והיא יכולה להיות מנוף חזק מאוד שיקדם אותך בדרך שאת רוצה. את יכולה למצוא גם מישהי בוגרת ממך שתוכלי לפנות אליה ולדבר ולהתייעץ.
אני גם מציע לך לעשות צעדים הדרגתים בכיוון שאת מרגישה שהוא הנכון. אל תקפצי מדרגות, אל תתחילי ללכת עם גרביים ושרוולים עד כף היד, ואל תתחילי ללמוד את כל הלכות שבת כל שבוע. ההחלטה צריכה להיות שלך בלבד, ומתוך הרצון האישי שלך. למשל תחליטי שמהיום את לא מדליקה אור בשבת. לא כי ככה לימדו אותך, אלא כי ככה את חושבת שנכון, כי אל הדרך הזו את רוצה להיות קרובה. כי את רוצה להתקרב אל ה´. לאט לאט, כשתרגישי קרובה יותר ושלמה יותר, תוסיפי עוד דבר ועוד דבר. ה´ מבטיח לנו: "פתחו לי פתח כחוד ושל מחט, ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם".
את צריכה לעשות את הצעד הראשון, ואני מברך אותך שה´ יעזור לך להמשיך בדרך הארוכה והיפהפיה שעוד נכונה לך.
יש עוד הרבה לומר ולכתוב, ואם את רוצה לכתוב לי עוד, או שאני אפרט יותר בנקודות מסוימות – את מוזמנת לכתוב אליי, ואענה בשמחה.
כל טוב, והמון הצלחה בדרך...
דוד
davideinat@hotmail.co.il

[תזכורת]: כתבנו מה שנראה לנו, אבל אין כמו שיחה אישית, דרכה אפשר להבהיר הכל טוב יותר, לשוחח אחד על אחד ולהעלות כל נושא שרוצים, ואפילו ליצור קשר אישי. לכן, אפשר תמיד – בשמחה! לפנות גם לקו הטלפון של חברים מקשיבים, שפתוח בימים ראשון עד חמישי בין השעות 9 ל1 בלילה, והמספר הוא: 026518388. סודיות מובטחת. אנחנו מחכים!