התנהגות גסה של חניך: על האיזון בין הקשבה להצבת גבולות בהדרכה

שלום יהודה.

אתה מתאר תופעה שבוודאי מתקיימת לא רק בקבוצה שלך, ומעוררת לא מעט קושי ומבוכה אצלך כמדריך וכנראה גם בקרב החניכים. בתרבויות ילדים ונוער (ובעצם גם בקרב מבוגרים, לפעמים...), יש דרכים מגוונות להפגין תעוזה ובגרות. אחת מהן היא חציית גבולות נורמטיביים באמצעות שפה לא מתאימה וכדומה. אז אתה מתבונן בתופעה ושואל הרבה שאלות טובות: היכן הוא נחשף, איך לדבר איתו, ואיך לעזור לו להימנע (או במילים אחרות: איך לעצור התנהגות בעייתית שלו במסגרת הקבוצה). אז באמת ננסה ללכת מההתחלה ודרך השאלות לברר מה אפשר לעשות.


[איך הוא נחשף לדברים הללו?]
יש תשובות אפשריות רבות לשאלה הזו, אך כדאי לשים לב שזו השאלה הפחות חשובה ברשימה. אנחנו כמדריכים מאוד מוגבלים ביכולת שלנו לפקח על המקורות שמהם החניכים שואבים ידע, השראה ומוטיבציה. הם (או לפחות חלקם) צופים בטלוויזיה באינספור ערוצי כבלים, משוטטים באינטרנט בהמון אתרים שונים ומשונים, מתחברים לפייסבוק, מצייצים בטוויטר, פוגשים חברים בשכונה ובבית הספר ומבלים עם המשפחה בבית. כל הפעילויות הללו יכולות לחשוף את החניכים לסוגים שונים של ידע ותרבות. מבחינתנו כמדריכים בתנועת נוער, מקורות ההשראה של החניכים פחות חשובים. הרי תמיד קיימים מקורות כאלה, ובמרבית המקרים הם יותר משמעותיים ובעלי עוצמה מהסניף והקבוצה. אנחנו פוגשים את החניכים פעמיים בשבוע במקרה הטוב, בזמן שלבית הספר הם מגיעים יום יום (במקרה הטוב...), בבית הם נמצאים כל הזמן, וגם הטלוויזיה והאינטרנט לא ממש מוזנחים. ולכן אנחנו כמדריכים יכולים להניח כהנחת יסוד שהחניכים מגיעים אלינו עמוסים ורוויים בהשפעות שהיינו מעדיפים לחסוך מהם. אבל זו המציאות! ועכשיו אנחנו שמים אותה על השולחן ושואלים: מה אנחנו יכולים לעשות עם זה? איך אנחנו יכולים לקחת את זה לכיוון בריא ומועיל?


[איך לדבר איתו על זה?]
בשאלה המצוינת הזאת שלך אתה מזכיר לכולנו אמת חשובה שאנחנו (כמו גם הורים ומחנכים, אגב) לפעמים נוטים או מעדיפים לשכוח: חייבים לדבר על זה. חשוב לדבר על זה. בעצם אין ברירה אלא לדבר על זה. כאשר "זה" הוא בעצם כל דבר בעל משמעות וחשיבות, שהוא רלוונטי מספיק בעולמם של החניכים, בין אם מדובר בתופעה שלילית או חיובית. הדחקה והכחשה נראים מועילים בטווח הקצר וברמה המקומית, אבל ככל שעובר הזמן וההשפעה של השתיקה וההתעלמות האלגנטית מצטברת על ידי שתיקת ההורים, המורים והמדריכים, המצב רק מחמיר. אז לדבר – צריך. השאלה היא באמת – איך.


וכאן נכנס לפעולה היתרון היחסי והייחודי שלך כמדריך, לעומת ההורה או המורה. הקירבה היחסית שלך לחניך, והיכולת שלך לקבל ממנו המון מידע מועיל על ידי הקשבה והתעניינות "שגרתית", מאפשרים לך למצוא את הדרכים המתאימות ביותר לייצר דיבור בריא ומועיל עם החניכים בכלל, וכמובן עם כאלה שמתמודדים עם בעיות שונות (שזה בעצם אותו דבר). השלב הראשון, והקשה ביותר מבחינתך, הוא – הקשבה פעילה. מאוד קל לזמן חניך ל"שיחה אישית" ולתחקר אותו בנוהל שב"כ מזורז: מה נשמע? הכל בסדר? מה מפריע לך? למה אתה מתנהג ככה? לא במקרה אנחנו מכירים את הנוהל הזה טוב מאוד דווקא ממקום מאוד שונה מתנועת הנוער: בית הספר! במקרים רבים, לבית הספר יש הרבה פחות כלים זמינים ליצירת היכרות אישית ובלתי פורמלית עם הילדים, ולכן אין שם ברירה אלא לנסות, בגמלוניות מסוימת, ליצור היכרות מאולצת ותחקיר מזורז. אבל אתה כמדריך נהנה ממציאות אחרת לגמרי והרבה יותר מאפשרת תהליכים משמעותיים של היכרות ובירור. אתה יכול לרקום את ההיכרות שלך עם החניכים, ולשדר להם את הזמינות והסובלנות שלך לכל השטויות וה"פגמים" שלהם, באופן יומיומי ושגרתי, תוך כדי הפעילות השגרתית בסניף. למשל, כשאתה יושב עם החניכים בצד המגרש וממתין איתם לתורכם לשחק, אתה יכול לזרוק באגביות לחלל האוויר שלל שאלות ואמירות שמעודדות שיח פתוח מצד החניכים. שיטה נוספת היא "שאלות המשך": אתה מחכה שתתפתח איזו שיחה בין החניכים, ואז משתלב בה עם שאלות משלך. למשל, כשהם מדברים על משחק הכדורסל של מכבי אתמול בערב, ודנים בשאלה איזה שחקן הצטיין יותר, אתה יכול להיכנס בקלילות לשיחה (גם אם אתה לא מבין כלום בכדורסל, כמוני למשל), באמצעות שאלות קטנות שיוצרות אצל החניכים חשק להסביר ולדבר (למשל "רגע, כמה נקודות השחקן ההוא עשה?", וכדומה).


נכון, זה נשמע סתמי ולא בהכרח חינוכי. זה גם בעצם קל מאוד. אבל זו נקודת הפתיחה שבלעדיה הרבה יותר מסובך לייצר שיח פתוח עם החניכים. כשאתה כבר מיומן בהשתלבות בשיחות האלה, ומצליח גם להתחיל בעצמך שיחות סתמיות (ומשפר את האוריינות הספורטיבית שלך תוך כדי), אתה בעצם משדר לחניכים שלך שהם באמת חשובים לך, ושאתה באמת מעוניין (וכנראה גם מצליח) להתחבר לעולם הפנימי שלהם, ולחוות את המציאות מנקודת מבטם. רק ברגע שבו החניכים משוכנעים שאתה מסוגל באמת להבין אותם, יש סיכוי שהם ינסו להסביר לך דברים מסובכים שמבוגרים לא מבינים (כמו למשל הצורך שלהם בשפה גסה). וגם כשזה כבר קורה, חשוב מאוד לבלום עד כמה שרק אפשר את הדחף לתת לחניכים את התשובה הנכונה מיד כשהם מספרים על קושי או בעיה, אלא לתת להם לדבר ולדבר ולדבר, ואז לנסות לברר איתם מה הם חושבים שכדאי לעשות – אם בכלל. אם עניין השפה הגסה עולה לדיון (בינך לבין חניך מסוים או בין כמה חניכים), ה"חוכמה" מצידך היא לא להפעיל מיד את האישיות המדריכית שלך ולהנחית את האמת החינוכית, אלא לעודד אותם לברר לעצמם את העניין ולפתוח אותו (כמובן במגבלות הצניעות, ככל שזה מתאפשר, ועל זה נדבר גם בהמשך). אגב, תוך כדי תנועה אתה גם יכול ללמד אותם איך אפשר לדבר גם על דברים "לא יפים" באופן מכובד. אבל בשיחה אישית הבעיה הזו פחות חמורה, ואתה כמדריך בהחלט יכול להראות לחניך שאתה יודע "לספוג" ללא חשש גם אמירות מאוד קשות שלו, שאתה באמת נמצא שם בשבילו ושאתה לא מפחד או נגעל מה"נפילות" שלו.


ככל שהתהליך הזה מתמשך ומתפתח, החניכים מפנימים באופן יותר ויותר חזק שדווקא מתוך השתיקה וההקשבה שלך, יש לדעה שלך משמעות עבורם. ככל שאתה נותן להם יותר מקום להתבטא ולפרוק לחצים (שוב, בלי לפגוע בקבוצה אלא למשל בשיחה בפורום יותר מצומצם), הם נותנים לך יותר מקום לכוון אותם לכיוון הבריא והמתאים. זה כמובן יכול לקחת קצת זמן, אבל בסופו של דבר התוצאה תהיה הרבה יותר משמעותית מאשר מצב שבו אתה בעצם מגיע מהמקום שלך כ"מחנך" ואומר משהו כמו "הבא שמקלל עף לשבועיים ולא מעניין אותי כלום. ועכשיו נלמד קצת משניות".


[גבולות]
חשוב להדגיש שכל מה שאמרנו כאן על הקשבה והבנה, לא סותר הקפדה על גבולות וקווים אדומים. יש דברים שאפשר לפתוח בשיחה פרטית בינך לבין חניך, ולא במצב שבו כמה חניכים יושבים יחד. נקודת המוצא היא שיש כללים שצריך לכבד, ועל זה אתה מקפיד. ועם זה, אין דבר שאסור לדבר עליו, אבל בצורה מכובדת ומתאימה, ו/או בפורום מצומצם כמו שיחה אישית. אבל השיחה האישית לא חייבת להיות "רשמית", אלא יכולה להתנהל כשאתה מלווה חניך הביתה או כשאתם מחכים לאוטובוס, וכדומה. כשיש איזון בין הקפדה על כללים וגבולות מצד אחד, והבנה של החניכים שיש מי שמקשיב להם בלי שיפוטיות ומתעניין בהם מצד שני, אפשר גם לקיים שגרת פעילות קבוצתית ביראה ולא פוגענית, וגם לתת לכל חניך מענה מתאים לדברים שמטרידים אותו. ולכן כשחניך משתמש בשפה גסה באמצע הפעילות בקבוצה, התגובה שלך צריכה להיות מיידית (למשל "אנחנו לא מדברים ככה בסניף", או צורות אחרות של התייחסות שמתאימות לך יותר). אם חניך מסוים ממשיך למרות האזהרות, עולים איתו בסרגל המשמעת ובהחלט אפשר להגיע גם למצב של השעייה. חלק מסרגל המשמעת יכול לכלול גם שיחה אישית שהתכלית שלה היא יותר "הבהרה" מאשר "האזנה". בשיחה הזאת אתה לא מתעניין במקורות ההתנהגות ולא מנסה לעזור לחניך, אלא מבהיר לו באופן רציני מה ההשלכות הצפויות של ההתנהגות שלו ("אם תמשיך להשתמש בשפה לא נקייה בסניף, לא תוכל להמשיך לבוא", למשל). בסופו של דבר, רק חניך שמבין שהמדריך שלו נחוש בדעתו לקיים את הכללים, יסמוך עליו גם בדברים אחרים. אם מדריך לא עומד בהבטחות שלו לחניכים – חיוביות או שליליות, הוא שובר את המילה שלו ומשדר שהוא לא רציני. ואז גם אין סיבה לפנות אליו לעזרה. שמירה על האיזון הזה בין גבולות ברורים לבין אכפתיות וסובלנות היא משימה קשה, אבל היא משימה הדרכתית ממדרגה ראשונה, וחשובה הרבה יותר מכמות הנצנצים על הצ´ופר או מההאזנה של החניכים בפיות פעורים לסיפור שסיפרתם בפעולה.


[לסיכום:] ה"דיבור" עם החניכים מתחיל בדיבור של החניכים ובהקשבה פעילה שלך, המדריך. הדיבור שלהם מאפשר למעשה את הדיבור האפקטיבי שלך, בהמשך. הקשבה פעילה היא לא רק להאזין ולהנהן אלא גם להיות חלק משיחה אותנטית של החניכים בלי לנסות לנווט אותה, להיות חלק מהעולם התרבותי שלהם, ולהזמין דיבור שלהם על ידי התעניינות, סקרנות ואכפתיות. במקביל, החניכים צריכים לדעת שיש להם על מי לסמוך לא רק על ידי הקשבה, אלא גם על ידי הצבת גבולות. ולכן זו האחריות שלך כמדריך לשדר בו זמנית את שני הדברים וליצור איזון: אתה אחראי לשמור על הכללים של הקבוצה, ואתה גם אחראי להיות שם בשביל כל אחד מהחניכים בכל דבר שהוא יצטרך, וכמובן בשביל כולם כקבוצה. ככל שהשדר הזה יעבור, וככל שתצליח לייצר באופן מעשי את ההבחנה בין הקשבה וסקרנות לבין הקפדה על הכללים, תזכה ליותר שיתוף פעולה ואמון מצד החניכים וליותר הזדמנויות להתערב באופן מועיל ולהעניק סיוע והכוונה.

בהצלחה!

אוהד

nuvy23@gmail.com


לקריאה נוספת: איך מכוונים התנהגות של חניכים
https://www.kipa.co.il/ask/show.asp?id=211853