התחזקות פנימית או חיצונית ?

שאלת מליון הדולר.
ולמה עד כדי כך? כי לפני הכל, זה מעיד על מידה של אמת שיש בך. הפך הצביעות. את לא רוצה שיחשבו שאת ´דוסית היסטרית´ אם את לא. סחטיין עליך. חוצמיזה, זו שאלה שתלווה אותך בע"ה עד מאה ועשרים בבריאות ובנחת.
בתור התחלה, תעקבי אחרי בננה שמבשילה.
השינוי שהיא עוברת מבפנים, משפיע על הצבע החיצוני שלה, נכון? לא בטוח. אולי הצבע שלה משפיע על הבפנוכו?... מה קורה קודם: הירוק הופך לצהוב או המרקם הקשה מתרכך? הרשי לי להניח שאין לך מושג. גם לי לא היה. אז בדקתי באינטרנט וגיליתי שזה קורה בו זמנית, ואי אפשר לדעת האם בשניה שעברה היא קודם שינתה טיפה את הצבע או נהייתה בשלה קצת יותר.
וככה זה כל שינוי אמיתי: דו צדדי- מבפנים אני הופכת טובה יותר וגם מבחוץ רואים את זה עליי.
את צודקת מאוד, שנראה לנו יותר הגיוני לערוך שינוי פנימי בעצמינו (לחשוב על הדברים, ללמוד, להתחבר רגשית) ורק אח"כ לשנות את הגורמים הקשורים לנושא מבחינה חיצונית (לדבר ולעשות).
זה מסתדר לי משתי סיבות: קודם כל, זה בונה רושם נכון בעיני החברה, כמו שאמרת, וכאן אפשר להתבונן טיפה יותר לעומק על זה שחז"ל הזהירו כל אדם מלהיות במצב ש "אין תוכו כברו". אבל יותר מזה- זה טיפול בשורש הדברים, במקום בסימפטומים שלהם. נניח למשל שיוסק´ה לא מסתדר עם הבוס שלו. הוא מרגיש שצריך לעשות כאן שינוי. מה היית מציעה לו לעשות בשביל שהחיכוכים יפסיקו: לעזוב את העבודה או להחליט עם עצמו שהוא לא נכנס עם הבוס שלו למריבות מיותרות ולהשתדל לעשות אווירה יותר רגועה במשרד? כי יכול להיות שבסופו של דבר הוא יחליט שבכל זאת עליו לערוך שינוי חיצוני בחיים שלו ולהתפטר (או לפטר את הבוס שלו), אבל קודם כל כדאי לו לדאוג שבמקום העבודה הבא שהוא יגיע אליו, דברים יהיו שונים. איך? ע"י שינוי פנימי שהוא עורך בתוך עצמו.
כל זה טוב ויפה.
אבל חוששתני שהדברים אוחזים במקום קצת מסוכן, אם נעזוב את הכל במקום כזה.
למה? כי איך שאני מבינה אותך, לא מדובר בחשיבה של שעתיים על ערך מצוות כיבוד הורים שמייד לאחריהן את רצה לעשות כל מה שהורייך ינחוך. מדובר במשהו ארוך טווח הרבה יותר. ואני מצטטת: "ורק אחרי שאני יהיה שלמה עם עצמי לעבוד על החיצוניות". וואו. אחרי שתהיי שלמה עם עצמך? תחשבי כמה זמן זה יכול לקחת...! את מכירה אנשים ששלמים עם עצמם? ובכמה אחוזי שלמות מדובר? 100 אחוז? את יודעת איפה מוצאים אנשים מושלמים...? מה תעשי עד השלב הזה- מספיק לך להיות דתיה בלב??
אז בואי נפיל את כל פירורי הדברים האלה למקומם המדוייק.
לא באה לייאש אותך חס ושלום. השאיפה שלנו היא ללא זיז של התנצלות להיות אנשים שלמים. לעשות הכל מתוך רצון פנימי להתקרב לקב"ה. ולשדר את זה גם כלפי חוץ. "לעולם יהא אדם ירא שמיים בסתר כבגלוי". אותו ירא שמיים מבפנים ומבחוץ.
אבל כולם יודעים שזו עבודה קשה וארוכה. שלא מגיעים לזה ביום אחד וגם לא בשנה.
בדיוק בגלל זה גם אי אפשר לחכות עם ההתחזקות החיצונית, עד שנהיה מלאכי השרת מבפנים. לא ככה עושים את זה, לטעמי.
אז מה כן? ללכת עם שקי קמח במקום בגדים כשהמחשבות שלי בין חוף הים המעורב לקולקציה החדשה של קאסטרו? להתנדנד בשמונה עשרה כמו חסידת ברסלב כשכל מה שחשוב לי באמת זה קבוצת הבנות שעברו לידי הרגע ומה שהן בטח חושבות עליי?
ברור לכל מי ששכל במוחו שזה פשוט מגוחך. תתקני אותי אם אני טועה.
אז בואי נעשה חלוקה כזאת: יש הלכה ויש חומרות.
כל עוד אנחנו במגרש ההלכה, אנחנו קודם כל עושים. אח"כ אפשר לתת זמן להתחברות למצוות ולהרגשה אמיתית שזה מה שמתאים לי לעשות. וידוע גם שברגע שאני עושה אקט חיצוני, זה משפיע מאוד על התחושות שלי לגבי העניין: "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות".
כשאנחנו מגיעים לגבול של מגרש החומרות אפשר לעצור ולעמוד לרגע. לחשוב, לחדד את הרצון, להתחבר, להפנים, ללמוד. אחרי שאני נמצאת בעמדה של ´קדימה הסתער´ על ההרגל החדש, בכבוד לי.
למשל- חברה שלי נוטלת ידיים בכל בוקר ממש ליד המיטה שלה. היא מכינה קערת מים, נטלה ומגבת כדי שלא תצטרך ללכת צעד אחד עד הכיור. זו לא הלכה, זו חומרה. אוקיי* רגע, זה שייך אלי? זה אמיתי לגביי? אני נמצאת במקום הזה? אולי אם אני אאמץ את זה לעצמי זאת תהיה צביעות? אולי נכון יותר ללמוד על המצווה קודם? סבבה רבה. מה שאת רואה לנכון.
שניה לפני שאת זזה, אני מחזירה אלייך את השאלה שלך: חשובה יותר התחזקות פנימית או חיצונית? זאת שאלה ממש מעניינת. נהניתי מכל רגע.
הלוואי שהרצון להיות אמיתיים עם עצמינו ועם החברה יקפיץ אותנו לגבהים.
אשמח לעמוד לרשותך בהמשך גם במייל:
Rutav89@gmail.com
בשורות טובות לכל עמ"י.
רות.